הנה עבר עוד יום בבית החולים. אלינור , פרי ולואי היו כאן בבוקר. השעה כבר ארבע אחר הצהריים. אני לא יודעת איך הימים עוברים כלכך מהר. פרי מתחננת בפניי לספר לזאין על מקס. היא שונאת להסתיר ממנו דברים , במיוחד מאז שהם התארסו.
חשבתי על זה .. למעשה , אני חושבת שאני אספר לעולם. התעלמתי מההרגשה המציקה הזאת לכמה זמן. אני צריכה לספר לזאין והארי , הם היחידים שלא יודעת על מקס.
אני צריכה לספר להורים שלי, ולמשפחה שלי מהסיבה הברורה .. הם המשפחה שלי. מקס הוא הנכד של ההורים שלי. מקס הוא האחיין של אחותי הגדולה. מגיע להם לדעת . יש ביניהם קשר דם.
מקס ער כבר כמה שעות. הוא לא מרגיש כלכך טוב. הוא צופה בטלויזיה ומשחק במכוניות שלו. למרות זאת , רוב הזמן הוא רק שוכב ונח.
בזמן שאלינור , לואי ופרי באים לביקור הם מביאים למקס מתנות. פעם אחת שהם הגיעו , הם הביאו למקס 3 בלונים , דובי , קופסאת עוגיות , ומכונית צעצוע. הוא כלכך מתפנק עכשיו שיש אנשים שיודעים עליו. כולם מרגישים שהם צריכים לפצות על מתנות יום הולדת וכריסמס שהם לא נתנו לו.
זאת לא אשמתם שהם פיספסו את זה. זאת אשמתי. אני בחרתי לא לספר להם. הסתכלתי בהתראות שלי בטוויטר , רובם היו ממעריצים שמתגעגעים לפייזר.
טוב, אם להיות להיות כנה , גם אני מתגעגעת לפייזר. אבל פייזר זה לא אופציה. התעלמתי מכמה ציוצי שנאה , והגבתי לכמה ציוצים מעודדים. עקבתי אחרי כמה מעריצים שצייצו יותר מ-100 ציוצים.
כיביתי את הטלפון שלי , ולקחתי נשימה עמוקה. אנחנו אמורים לחזור הביתה מחר בסביבות הצהריים לפי מה שהדוקטור אמר.
אני נעשית רעבה. אין לי הרבה הזדמנויות לעזוב את החדר של מקס כדי ללכת לאכול. אני חייבת להישאר עם מקס במקרה והוא התעורר. אולי אני יכולה לקרוא לאחות כדי שתישאר איתו כאן בזמן שאני הולכת לקנות משהו לאכול? לחצתי על הכפתור האדום שעל הקיר שמסמן לאחות להגיע לחדר.
כמה רגעים לאחר מכן אישה בעלת שיער אדום נכנסה אל החדר. "כן?" היא שאלה. "תוכלי לשמור על הבן שלי בזמן שאני הולכת לקנות לי משהו לאכול?" שאלתי , "אם זו לא טרחה" הוספתי.
היא חייכה. "בטח , קחי את כל הזמן שאת צריכה" היא אמרה. "תודה , זה אומר המון בשבילי" אמרתי. היא הנהנה והלכה לכיור שבחדר. היא מילאה כוס מים ולגמה ממנה. היא שמה לב שאני עדיין בחדר והפסיקה לשתות.
"קדימה" היא אמרה מצביעה על הדלת. "אני אדאג לו"
"שוב תודה " אמרתי. לקחתי את הארנק שלי ונעלתי נעליים. הלכתי לכיוון הדלת , "דרך אגב , קוראים לו מקס" אמרתי לה. "בסדר" היא אמרה. עזבתי את החדר והלכתי לקפיטרייה.
הסתכלתי על החדר העמוס. חולים ומטופלים מילאו את החדר. ליקתי את שפתיי ועשיתי את דרכי אל המכונות. הוצאתי כמה מטבעות מהארנק . הכנתי אותם למכונה , ולחצתי על A9 . שקית של צ'יפס נפלה מהמדך העליון.
לאחר מכן , קניתי דיאט קולה , בקבוק מים , ויוגורט גרנולה בר. לקחתי את הדברים שלי מתחתית המכונה , ועשיתי את דרכי לחדר של מקס. כשסוף סוף הגעתי את החדר הייתי חסרת נשימה.
החזקתי את כל הדברים שלי ביד אחת ופתחתי את הדלת. האחות הקריאה למקס סיפור. בזמן שהיא קראה , ראיתי בחור עומד ליד הכיור. "חזרתי" לחשתי וסגרתי את הדלת. הגב של הבחור היה מופנה אליי , ולא יכלתי לראות מי זה.
"הו, היי" אמרה האחות וסגרה את הספר. "בנך התעורר כמה דקות לאחר שהלכת. הוא לא ממש היה שמח לראות אותי, אבל הוא היה בסדר כשהתחלתי להקריא לו. הוא התגעגע אלייך"
"אוקיי..תודה" אמרתי , לא מורידה את העיניים מהגב של איש הזר . למה הוא נראה כלכך מוכר? "הא , הוא" האחות אמרה. "הוא הגיע גם לאחר שהלכת. הוא אמר שאתם קרובים" הבטתי בו. הבחור הסתובב. זה היה ליאם.
"הו , היי דניאל" ליאם אמר מניח את הכוס שלו. "מה חדש?" הוא שאל. האחות חייכה בינינו."אני אלך" היא אמרה והלכה אל הדלת. "שוב תודה" אמרתי לה. "זאת העבודה שלי" היא חייכה והלכה.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?!" יריתי אל ליאם ברגע שהאחות כבר לא הייתה פה. "רציתי לראות את הבן שלי" הבטתי בו ושילבתי את זרועותיי. "איך בכלל ידעת שאנחנו פה?" אמרתי והלכתי לצד המיטה של מקס.
הרמתי את מקס וליטפתי את הגב שלו. הוא עטף את זרועותיו הקטנות סביב צווארי. "טוב כשלואי , אלינור ופרי קנו בלונים של 'תרגיש טוב' וצעצועים , ידעתי שמשהו קורה. והם היחידים שיודעים על הבן שלנו"
"הבן שלי" תיקנתי אותו. "מה שתגידי" ליאם אמר מניד בראשו. "אז?" שאלתי. "למה באת?"
"הם קנו בלונים של 'תרגיש טוב' מה שאומר שקרה משהו לבן שלנו. אבא שלו צריך להיות שם כדי לעודד אותו גלגלתי את עיניי . "למה אתה ממשיך לקרוא לו ככה ?" שאלתי. "איך?" ליאם שאל. "הבן שלנו" עניתי. "יש לו שם אתה יודע"
"מהו?" ליאם שאל באיטיות. "מקס." עניתי. "זה מושלם" ליאם לחש. ליאם הסתכל על מקס , שהתחנן ללכת לישון בזרועותיי. מקס מלמל משהו אל חולצתי , אבל לא הצלחתי להבין מה.
"אני מתגעגע אלייך דניאל" ליאם אמר , מתקדם לכיווני. "אני רוצה להיות חלק מהחיים שלך ושל מקס." נמנעתי מלהסתכל עליו. "תסתכלי עליי דניאל" ליאם אמר. הסתכלתי על עיניו בצבע הכרמל. הוא התקרב אליי ולקח את מקס מזרועותיי.
ליאם הניח אותו על המיטה , כיסה אותו בשמיכה ונישק את מצחו.
"ליאם" אמרתי משלבת את זרועותיי."אתה לא תיהיה חלק מהחיים שלו ליאם הסתובב לכיווני, והניח אצבע על שפתיו. "ששש" הוא לחש. חיברתי את גבותיי. ליאם לקח את זרועותיי ושם אותם בצידי גופי.
"מה אתה עושה ?" שאלתי מתחילה להילחץ. פרפרים הופיעו בבטני. הוא הניח את ידו על כתפי. "אני מתגעגע אלייך" הוא אמר שוב. "ליאם" הצלחתי להוציא מילה מתוך המערבולת רגשות שבתוכי. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה.
באיטיות ליאם הניח את ידו סביב פניי , מקרב אותי אליו. הנחתי את ידי על כתפיו וסגרתי את עיניי. נשענו קדימה ו..
השפתיים שלנו נפגשו.
