נקודת מבט של מקס-
חיבקתי את אחותי. היא מפחדת כשמגיע הזמן לישון כי היא מתגעגעת לאבא. אני קצת מתגעגע לאבא. אבל הטלויזיה אמרה שהוא נישק אישה אחרת... אני לא ממש יודע מזה אומר, אבל אני יודע מזה נשיקה, ואני יודע שהאישה זאת לא אמא. הטלויזיה אמרה שאבא בגד. אני לא יודע מזה...
אני חושב שזה רע... לפעמים אני מבולבל, כי אני רק ילד קטן. אולי אני אבין שאני אהיה גדול.
מדיסון כבר ישנה. אני לא נרדם. כואבת לי הבטן. אני רוצה לחבק את אמא. הזזתי את השמיכה, והנחתי אותה על מאדי. אני מקווה שאני לא אעיר אותה. היא לא תוכל לחזור לישון. בטח יש לה חלומות טובים. הלכתי אל הדלת על קצות האצבעות.
פתחתי את הדלת, וירדתי במדרגות. שמעתי צעקה חזקה. ירדתי במדרגות הכי מהר שאני יכול, עד שהגעתי למדרגה האחרונה. אני חושב שאמא נפצעה. קפצתי מהמדרגה, ורצתי קודם אל השירותים.
אמא לא שם. רצתי אל הסלון, כי שמעתי עוד צעקה. מצאתי את אמא על הריצפה. היא חיבקה את עצמה והעיניים שלה סגורות. אני לא יודע מה לעשות... אני מפחד. התחלתי לבכות, והתכופפתי ליד אמא. התחלתי לנער את היד שלה. "אמאאאא," אמרתי, "את בסדר, אמא?"
היא לא אומרת שום דבר.
"אמא?" שאלתי, מנער את היד שלה עוד פעם. היא לא זזה. אני לא יודע מה לעשות! דמעה אחת נפלה על הלחי שלי ועל החולצה של אמא. אני אפילו לא יודע איך לקרוא לעזרה! אמא שלי מתה?
"אמא," אמרתי שוב, מטפס על רגליה. הרבצתי לה בלחיים, ראיתי מישהו עושה את זה באיזה סרט. זה גרם לאמא שלו להתעורר. אולי זה יעזור לאמא שלי. הפסקתי כדי לנגב את הדמעות שלי.
"בקשה תתעוררי, אמא," אמרתי. אולי אני יכול לנסות להתקשר למישהו. אני צריך לגלות איך. ירדתי מהברכיים של אמא והלכתי אל המטבח. עמדתי על קצות האצבעות כדי שאני אוכל להגיע לשיש. לקחתי את הטלפון של אמא, וחזרתי לסלון.
כתבתי את הסיסמא שלה. הסיסמא היא 1234. היא אמרה שזה קל לזכור. לחצתי על הכפתור של הטלפון. לחצתי על מספר 6. אני לא יודע מזה עושה. ללחוץ על עוד מספרים? אני לא יודע מספרי טלפון. לחצתי על הכפתור הירוק והצמדתי את הטלפון לאוזן שלי.
"הלו?" ענה קול של איש. "היי." אמרתי בחזרה. אני לא יודע עם מי אני מדבר. אולי עם סבא הנחמד שלי או עם דוד הארי המצחיק. "מקס?" הוא שאל. "כן," אמרתי. "אני צריך עזרה."
"אתה יודע עם מי אתה מדבר?" האיש שאל אותי. "לא." עניתי. "זה דוד נייל, חבר." הוא אמר לי. "אה. אני צריך עזרה." אמרתי שוב. "מה קרה?" דוד נייל שאל. "אני חושב שאמא מתה." אמרתי לדוד נייל. הצצתי על אמא. היא עדיין לא זזה.
"מה?!" דוד נייל צעק עליי, "למה אתה מתכוון היא מתה? מה קרה? יורד לה דם? היא נושמת?"
התחלתי לבכות שוב. דוד נייל מפחיד אותי עם הקול החזק שלו. "א-אני לא יודע..." אמרתי, מסתכל על אמא. "אני חושב שהתינוק מכאיב לה. אני לא רוצה שהאח או האחות הקטנים שלי יפגעו..." לחשתי. "למה אתה מתכוון- התינוק?" דוד נייל שאל, נשמע מבולבל. "התינוק שגר בבטן שלה." עניתי.
