שכחת אותי? חלק 2

פרק 11

~נ.מ דריה~
הבוקר הגיע.
אני חושבת שזה הלילה הכי ארוך שהיה לי בתקופה האחרונה.
התיישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה.
"בוקר טוב" שמעתי.
"בוקר" אמרתי בקול ישנוני.
"משהו מעניין בטלויזיה?" זו הייתה תמר,היא הסתכלה עליי ונסתה לעצור צחוק.
"יותר מעניין מהחלומות שלי זה בטוח" אמרתי וקמתי לכיוון השירותים.
נכנסתי ושטפתי את הפנים,כשהסתכלתי במראה ראיתי שהעיניים שלי נפוחות,אולי מעייפות ואולי מדמעות.
'את חייבת להרגע דריה,אמה בסדר ואת יודעת את זה' אמרתי לעצמי ויצאתי.
"אז מה תכננת לעשות?" שאלה אותי תמר ברגע שהתיישבתי לידה בשולחן,הסתכלתי אליה והנדתי בכתפיי.
"אני באמת לא יודעת" אמרתי לבסוף.
תמר הסתכלה עליי במבט מודאג ותפסה לי את היד,"אל תדאגי,אנחנו נציל אותה" היא אמרה.
משום מה זה הרגיע אותי,חייכתי אליה.
"אני חושבת שדיי מאסנו בדרמות את לא חושבת?" היא אמרה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי.
"אני חושבת שכדאי שנפסיק לשחק אותה בלשים ונפנה למשטרה ושהם יטפלו בזה" היא אמרה.
הסתכלתי עליה ולא האמנתי ששמעתי אותה אומרת את זה.
"מי את ומה עשית לתמר?" שאלתי בגיחוך,"ממתי את מציעה לערב משטרה?" המשכתי.
"הבנתי שדיי נמאס לי לשחק אותה 'חוש חש הבלש' אני באמת רוצה לחיות את חיים שלי בצורה נורמלית" היא אמרה וקמה לכיוון הכיור.
הסתכלתי עליה,הבנתי שבאיזשהו מקום היא צודקת.
"כן..אולי זה נכון.." אמרתי בהיסוס.
"מעולה,אז נסיים להתארגן כאן ונלך ביחד לתחנת המשטרה,אני בטוחה שהם יעזרו" היא אמרה וחייכה אליי.
"הא ועוד משהו" היא המשיכה,"אני רוצה שנשתף את אלון" היא אמרה.
הסתכלתי עליה וכמעט נחנקתי מהקפה שלי.
"לא! תמר בשום פנים ואופן!" אמרתי כמעט צועקת.
"דריה..אמה היא אחותו את לא חושבת שכדאי שהוא ידע מה קרה לה?" היא שאלה.
"את הבטחת לי.." אמרתי מאוכזבת.
"אני יודעת..אבל חשבתי על זה בלילה והבנתי שזה לא בסדר להסתיר את זה ממנו" היא אמרה וחזרה להתיישב לידי.
"הוא לא יעמוד בזה,הוא ישבר ואת בתור הבת זוג שלו ב3 שנים האחרונות אמורה לדעת את זה" אמרתי.
"אלון ילד גדול,אני בטוחה שהוא יוכל להתמודד עם זה כמו שהוא התמודד עם עוד הרבה דברים" היא אמרה.
"לא,אנחנו לא מספרות לאלון" אמרתי.
"לא מספרות לי מה?" שמעתי מאחוריי.
~נ.מ יובל~
בהיתי בטלפון במשך כמה שניות.
"סבא?" שאלתי.
"מה שלומך נכדה יקרה שלי?" שמעתי מהצד השני.
מה לעזאזל קורה פה? חשבתי.
"אממ..הכל טוב? אני חושבת" אמרתי בהיסוס ואז הסתכלתי על אבא שלי.
"יופי,אני שמח לשמוע" הוא אמר.
אני חושבת שהייתי בהלם יותר ממה שאבא שלי היה.
"תעבירי לי את בני" הוא אמר.
כן,זה סבא שלי,דוד הופמן ובעצם כמו כל בני המשפחה שלנו שקוראים אחד לשני בשמות שלהם ולא 'אבא' 'אמא'.
הבאתי לאבא שלי את הטלפון וחיכיתי לראות מה יקרה.
"טוב בני היה נחמד לשמוע אותך שוב פעם" הוא אמר.
"כן..גם אותך" ענה לו אבא שלי והשיחה התנתקה.
מה קרה פה עכשיו? ממתי אבא שלי וסבא שלי מדברים?
"אני מבינה שהשלמתם" אמרתי ושילבתי את ידיי.
לפני כמעט 10 שנים אבא שלי ואבא שלו שהוא בעצם סבא שלי רבו ריב מאד גדול ומאז בעצם לא שמעתי מהמשפחה של אבא שלי.
"כן את יודעת,אחרי שיצאתי מהכלא רציתי לכפר על המעשים שלי אז הוא היה הבנאדם הראשון שצלצלתי אליו" הוא אמר.
מוזר,חשבתי,הייתי בטוחה שהבנאדם הראשון שהוא חייג אליו היה אני.
"טוב יובלי,אני צריך לצאת לכמה סידורים,תשמרי על אמה בסדר?" הוא אמר ולקח את המעיל שלו.
"למה צריך לשמור עליי?" שמענו לפתע,זו הייתה אמה שהתעוררה ועדיין נראתה מאד ישנונית.
"בוקר טוב אמהל'ה" אמר אבא שלי והתקרב לאמה ונישק אותה במצח,אני חייבת להודות שזה היה נראה דיי מוזר.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה ופיהקה פיהוק גדול.
היא הסתכלה עליו אבל הוא לא ענה לה רק הסתכל עליי במבט של 'תזהרי' ויצא מהבית.
"כמה זמן ישנתי?" היא שאלה ותפסה את הבטן.
"דיי הרבה" אמרתי ועזרתי לה לשבת על הספה.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלתי,היא הסתכלה עליי והנהנה בראשה לחיוב.
"את באמת לא זוכרת שום דבר?" שאלתי.
אמה הסתכלה עליי והנהנה בראשה לשלילה.
'אם רק היית יודעת..' אמרתי לעצמי בשקט.
"אני מקווה שזה לא יהיה חצוף מצידי לבקש ממך לשתות?" היא שאלה ובלי לחשוב פעמיים קמתי לכיוון המטבח.
"אז תגידי..זה נכון שאנחנו מכירות מהעבר?" היא שאלה.
וואו,המצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.
"את באמת לא זוכרת כלום? שום דבר?" אמרתי כשחזרתי עם כוס קפה ביד.
"אמרתי לך,התאונה גרמה לי לאבד את הזכרון" היא אמרה ולקחה את הכוס מהיד שלי.
החלטתי שאני לא מקשיבה לאבא שלי,לא מגיע לבחורה הזו לסבול כמו שהמשפחה שלי סבלה.
"אמה..את באמת לא זוכרת את אבא שלי? את בני? בני הופמן?" שאלתי בתקווה שאולי היא תנסה להזכר במשהו
אבל במקום זאת היא פשוט הנהנה בראשה לשלילה.
"אני רק יודעת שהוא האבא של התינוק שלי" היא אמרה.
'אני לא אתפלא אם גם בנוגע לזה הוא משקר' אמרתי לעצמי בשקט.
במשך כמה דקות היה שקט ואז אמה קמה מהספה והלכה לכיוון המטבח.
"תני לי" אמרתי ולקחתי ממנה את הכוס,היא הסתכלה עליי וחייכה.
"טוב זה לא יכול להמשיך ככה" אמרתי ועצרתי אותה.
"אמה,אבא שלי הוא לא מי שאת חושבת שהוא,הוא פושע,הוא עבריין והוא ניסה להרוג אותך ואת חברים שלך" אמרתי.
~נ.מ דריה~
יופי תמר,כל הכבוד,חשבתי לעצמי.
"אז מה אתן לא מספרות לי?" שאל אלון הביא נשיקה לתמר והתיישב לידנו.
"שום דבר" אמרתי וקמתי לכיוון הסלון לארגן את הדברים שלי.
"מה קורה דריה? אני מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת שמשהו קורה" הוא אמר.
"הכל בסדר אלון,באמת,אני פשוט ממש ממהרת" אמרתי ושלחתי מבט לתמר.
"ממהרת? אבל חשבתי שנלך לאמה היום" הוא אמר.
"אי אפשר" תמר מיהרה לומר.
"כן,נכון,התקשרנו לבי'ח והם אמרו שאין היום ביקורים ובעצם..אין ביקורים עד להודעה חדשה" המשכתי אותה.
אלון הסתכל עלינו מבולבל.
"על מה אתן מדברות? למה שלא יהיו ביקורים בכל בי'ח?" הוא שאל.
"לא..זה לא בכל בי'ח אלון.." התחילה תמר לומר.
"כן,זה רק במחלקה של אמה" המשכתי אותה שוב.
אלון הסתכל עלינו שוב במבט מבולבל ומשך כמה שניות אני ותמר לא הצלחנו לנשום.
"אוקיי" הוא אמר לבסוף וחזר לחדר.
"איזה מזל" אמרה תמר.
"למה שינית את דעתך?" שאלתי.
"אני לא יודעת,אולי את צודקת,אולי זה לא רעיון טוב שהוא ידע מזה" היא אמרה.
"מה את אומרת שנצא עכשיו? אני רואה שאת כבר מאורגנת" היא אמרה והסתכלה על התיק שלי שכבר היה ארוז.
הנהנתי בראשי לחיוב ויצאנו מהבית.
אחרי כמה דקות של הליכה הגענו לתחנת המשטרה.
נגשנו לפקידה וספרנו לה בקצרה את הסיפור.
"תחכו שם" היא אמרה וסימנה לנו ללכת לשבת על אחד הספסלים.
"אני מקווה שזה הדבר הנכון לעשות" אמרתי לתמר.
חיכינו כמעט חצי שעה שבסיומה הפקידה נגשה אלינו "אתן יכולות ללכת למשרד שנמצא בסוף המסדרון,יעזרו לכם שם" היא אמרה ובלי לחשוב פעמיים קמנו והלכנו.
נקשנו בזהירות על הדלת.
"סליחה? אמרו לנו להכנס" אמרה תמר ונכנסנו לאט אל תוך משרד דיי חשוך.
"כן בבקשה איך אני יכול לעזור לכם?" שמענו קול קורא אלינו.
"זה בקשר לחטיפה" אמרתי.
"כן בנות,בואו שבו" הוא אמר והסתובב אלינו ולעינינו נראה בנאדם בשנותיו המבוגרות.
"טוב בנות לפני שנתחיל אני אציג את עצמי,אני דודו ואני החוקר של התחנה הזו,עכשיו,בואו תתחילו לספר לי מההתחלה" הוא אמר.