"את יודעת שלשמור על תאומ-" אמילי התחילה לדבר אך קולה נקטע מרעש חריקת בלמים של אותה מכונית מסנוורת, ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי היא נכנסה בי בעצמה חזקה בטירוף.
החבטה הייתה חזקה כל כך, ומה שהרגשתי מיד היה ההדף שהעיף את גופי אחורה באוויר, גורם לראשי להתקע בקיר בחזקה, שניה לפני שהגוף שלי נשמט על הרצפה ברעש אחד גדול.
גנחתי מכאב, והרגשתי איך הגוף שלי מתרפה מעצמו כשכל מה שראיתי היה שחור.
********************************
-נקודת מבט של לוקאס-
הלוך חזור, הלוך חזור, הלוך חזור.
לא הפסקתי להתהלך בחדר הקטן הזה, מגניב מדי פעם מבטים אל העיניים העצומות שלה ומנסה לשכנע את עצמי שוב ושוב שהפעם זה לא יהיה כמו פעם קודמת.
שהפעם היא תתעורר וכן תזכור מה קרה לפני התאונה.
על מי אני עובד לעזאזל?
ניסיתי לשכנע את עצמי שהפעם היא רק תתעורר, קיוויתי שזה מה שיקרה.
ואני אשקר אם אגיד שאף חלק בתוכי לא קיווה שהיא לא תזכור כלום, רק בשביל הסיכוי להתחיל איתה מחדש, לזכות שוב בלב שלה.
"אנה!" קול דואג נשמע לפתע ודלת החדר נפתחה בחזקה וחשפה בחורה גבוהה ומהממת, עם שיער חום שמגיע עד החזה שלה ועיניים ירוקות שהיו נראות דואגות מדי.
"מי אתה? ומה אתה עושה כאן?"
נינה.
לא היה קשה לזהות אותה.
היא באמת הייתה מהממת, אבל מספיק היה להציב אותה ליד אנה והיופי שלה כבר איבד מהמשמעות שלו.
"אני הח.. אני מכר מפעם" אמרתי באנחה "רק רציתי לוודא שהיא בסדר".
"איך הגעת לכאן? איך אתה יודע שהיא כאן בכלל?"
"כנראה שאני עדיין איש הקשר שלה למקרה חירום" אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"אני איש הקשר הזה" היא אמרה "בגלל זה התקשרו אלי".
"אז כנראה שהיא השאירה אותי מהבית" אמרתי בטון נוקב והיא שתקה.
"היא בסדר?"
"לא" אמרתי "אבל אין לך מה להיות כאן כרגע, אתקשר אלייך כשיהיה שינוי במצב שלה".
"אני לא זזה מכאן".
"את הולכת" אמרתי "מותר שיהיה איתה רק אחד ואני לא מתכוון לזוז מכאן".
"תצטרך להלחם בי" היא אמרה והישירה מבט לעייני, אמיצה.
"תראי" אמרתי בעייפות "אני לא מתכוון להלחם באף אחת, רק רוצה להשאר לידה ולוודא שהיא בסדר, אני מבטיח לעדכן אותך".
"איך אדע שאתה לא רוצח שמחכה להזדמנות להרוג אותה?" היא שאלה ואני גיכחתי "כי אני פה כבר כמה שעות ועוד לא עשיתי את זה".
היא הרימה גבות בהסכמה והתכופפה, מניחה נשיקה על המצח של אנה ומתקרבת אלי עד שאפה כמעט נגע באפי "אני מזהירה אותך, אם שיערה אחת מהראש שלה תיפול באשמתך אני אהיה האחראית הבלעדית למוות שלך".
לא ידעתי אם לחייך ולשמוח מכל שיש מישהו שדואג לה, או להחטיף לה אגרוף רק מעצם זה שהיא מעזה לחשוב שאפגע באנה שלי.
"לכי".
"תתקשר אליי" היא אמרה וזזה ממני, משרבטת על הדף שהיה מונח על השידה את מספר הטלפון שלה ויוצאת מהחדר מבלי לחכות לתשובה שלי.
העפתי מבט שוב לעברה, והתקדמתי בעדינות, מתיישב על הכיסא הצמוד למיטה שלה ומרגיש כיצד העיניים שלי מתמגנטות אליה.
לא היה דבר שלא הייתי מוכן לתת למענה.
העובדה לכך היא עצם היותי כאן, בלי ידיעתו של אף אחד ובניגוד מוחלט להוראותיו של ניק שלמרות שגילינו היכן היא הסתתרה כל השנים האלה, לא היינו מורשים להתקרב.
ניק התעקש שניתן לה להמשיך בשגרה שלה, אחרי הכל, חוץ ממנו אף אחד לא ידע היכן היא, ולעת עתה היא הייתה בטוחה.
למרות שהיא לא רצתה בקרבתינו, המצב היה עדיף ככה.
אשקר אם אומר שלא כאב לי.
אשר אם אומר שלא דמיינתי את הפנים שלה ואת הגוף המטריף שלה בכל בחורה שזיינתי בשלוש שנים האחרונות.
אשקר אם אומר שלבשתי שוב את החולצה האחרונה שלבשה כשהייתה אצלי.
אשקר אם אומר שהעפתי את כל המוצרי טיפוח והבגדים שלה מהבית שלי, מהחדר שלי.
אשקר אם אומר שמישהי נוספת דרכה בסלון שלי אחריה.
אשר אם אומר שאי פעם אהבתי כמו שאהבתי אותה.
אבל אני גם אשקר אם אומר שהקשר ביננו התחיל בגלל משהו אחר שלא היה האינטרס שלי.
ובאותו זמן, האינטרס של וויקטור.
חלק ממני היה שמח שאחרי התאונה הקודמת היא לא זכרה שום דבר לפני, כי אז היא לא ידעה איזה בן זונה הייתי מסוגל להיות לפעמים.
אבל חלק אחר היה מאוכזב כל כך, כי הזכרונות מהרגעים הטובים איתה הם כל מה שהחזיקו אותי בחיים ומוכן למלחמה עם כל מי שיניח עליה יד.
הקשר ביננו התחיל כאינטרס לקחת מה שיש בתוכה, אבל אחרי מגע אחד פשוט, נשיקה קטנה על השפתיים שלה אחרי הדייט השני שלנו, כבר הייתי מוכן לבגוד בוויקטור ולסכן הכל למענה.
כולל את החיים שלי.
בדיוק כמו שאני מרגיש עכשיו.
רק שהפעם לא הייתה לי שום ערובה לכך שאם אמסור את החיים שלי, היא תחיה.
הטלפון שלי צלצל ושוב הוציא אותי מהמחשבות, וגרם לי לכווץ את גבותיי למראה שמו של בן על הצג.
"מה אתה רוצה?" נבחתי והתרוממתי מהכיסא.
"איפה אתה?" הוא שאל בזעם "אמרת לי שתוך שבועיים אתה כאן לוק!"
"התכניות השתנו" אמרתי, מנסה לחשוב איך אני מסביר לו שהחברה הכי טובה שלו כרגע לא בהכרה.
בן היה היחיד שידע לאן נסעתי ולאיזו מטרה, אבל היה גבול גם לכמות הזמן שהוא יכל לחפות עליי, והבנתי את הכעס שלו.
"מה השתנה?"
"אנה עשתה תאונה".
"בן זונה" הוא צרח "אל תגיד לי ששוב את-"
"לא!" נבחתי "היא יצאה מהעבודה ורכב אחד דרס אותה כשהייתה מטר וחצי מהרכב שלה בחניון, הראש שלה נתקע בקיר וכרגע היא לא מגיבה לכלום".
"אתה איתה בבית חולים?"
"אתה באמת חושב שאעזוב אותה כאן לבד מטומטם?"
"אבל אתה לא איש הקשר שלה לחירום כבר".
"נפגשתי עם איש הקשר שלה לחירום" אמרתי "אני חי והיא לא חושדת בכלום".
"אתה חושף את עצמך".
"אני מסתדר בן".
"תן לי לבוא לשם" הוא אמר כמעט בתחינה.
"ומה תגיד לניק?" שאלתי "שאתה בא לעזור לי למצוא זיון?"
"הוא לא מאמין עד הסוף שנסעת לאן שאתה אומר".
"שיתמודד עם השאלות שלו" אמרתי "אני אחשוב על משהו".
"לוקאס" בן אמר באזהרה "תן לי כמה שעות לסדר את הדברים פה ואני מצטרף אליך".
"אתה לא יכול" אמרתי "אני לא מוכן לקחת את הסיכון שהיא תתעורר ותראה אותי כאן, אז אני לא רוצה לחשוב גם עליך".
"אנ-" "אל תתעסק איתי בן!"
הוא נאנח ואמר "בסדר, רק תעדכן אותי".
"תחפה עליי" אמרתי והוא המהם לאישור וניתק את השיחה.
החזרתי את עייני אל הפרצוף המלאכי שלה, מקווה בתוך תוכי שהצעקות העירו אותה אך לשווא, היא לא זזה.
האחות נכנסה אל החדר שלה, העיפה בי מבט חסר הבעה וניגשה לבדוק שוב את המכשירים סביב המיטה שלה.
"מה המצב שלה?"
"ללא שינוי" היא ענתה "אני לא יודעת מה להגיד לך אדוני".
"רק תגידי לי שיש סיכוי שהיא תתעורר".
"תמיד יש סיכוי" היא אמרה "אבל גם יש סיכוי שלא".
היא סימנה משהו על הדף שבידה ויצאה החוצה, משאירה אותי לבד שוב.
התיישבתי בכיסא, מנסה לשחזר מה קרה מהרגע בו ראיתי שהמכונית העיפה אותה, ואיפה לעזאזל טעיתי בשמירה עליה.
היא חייכה.
החיוך שלה היה כל מה שהחזיק אותי בשלוש שנים האלה.
או יותר נכון הזיכרון של החיוך הזה.
היא מלמלה משהו אל הטלפון שלה בעודה הולכת לכיוון הרכב האדום שלה, שלפתע משום מקום, אורות סנוורו אותי שניה לפני ששמעתי קול חבטה עזה, ואנה כבר לא חייכה אל הטלפון, אלה הייתה מוטלת הרחק על הרצפה, בעוד תכולת התיק שלה מפוזרת במרחק מה ממנה.
התעשתי ויצאתי במהירות מהרכב, טורק את הדלת ורץ אליה, לא מתעסק בכלל במכונית שברחה לכיוון היציאה מהחניון.
"אנה! אנה!" צעקתי אך ללא הועיל, הדימום מראשה היה כבד והיא הייתה חסרת הכרה, וגם הדופק שלה הלך ונחלש.
חייגתי במהירות לאמבולנס והסברתי להם לאן להגיע לפני שניסיתי להנשים אותה בכוחות עצמי, מתעקש להחזיק את הדופק שלה במקום.
קולות האמבולנס והאורות האדומים נכנסו לשדה הראייה שלי כמה דקות מאוחר יותר, ומישהו מיד העיף אותי ממנה לפני שהוא ועוד פראמדיק אחד השתלטו על משימת ההצלה שלה.
התיישבתי על התחת, מביט בהלם כיצד הם מנסים להחזיר אותה ומנסה לחשוב איפה לעזאזל הייתה הטעות שלי ואיך נתתי לה להפגע.
"בספירה שלי, 1..2..3.." הראשון אמר ושניהם הרימו את אנה על אלונקה וגררו אותה אל תוך האמבולנס.
"אתה לא יכול לבוא" הפראמדיק אמר לי כשהתכוונתי להכנס איתה.
"אני היחיד שיש לה כאן" אמרתי והוא נד בראשו "אנחנו חייבים לנסוע, אתה רק תעכב אותנו, תצטרף עם הרכב שלך".
הוא סגר את הדלתות ומיד עלה אל האמבולנס, מתחיל בנסיעה כמה שניות לאחר מכן.
לא בזבזתי זמן, אספתי את כל הדברים אל תוך התיק שלה, מניח אותו בתא הכפפות ברכב שלה ונועל אותו, רץ במהירות אל הרכב שלי ומתחיל בנסיעה לכיוון בית החולים.
"איפה זה מחלקת טראומה?" שאלתי בקבלה והיא הצביעה בכיוון המעליות, ובתוכן ראיתי שזאת קומה 2.
לחצתי מהר על המספר, מתפלל כל הדרך שאנה שלי לא מתה ושהכל טוב.
אך כשהגעתי, ולאחר בירור קצר, גיליתי שכבר הכניסו אותה לניתוח חירום, וכל מה שנותר לי לעשות הוא לשבת ולחכות שמישהו יעדכן אותי במתרחש.
מאז היא הספיקה לצאת מניתוח, אבל העדכון לא היה מה שקיוויתי לו.
הם אמרו שהם הוציאו אותה מכלל סכנה מיידית, אבל פגיעת הראש שלה הייתה חזקה מדי, ואם היא לא תתעורר ב24 שעות הבאות, מצבה יהיה קריטי.
קדימה אנה, תתעוררי!
עקבתי אחריה כבר כמעט שבועיים, בעיקר כדי לראות אותה, לראות שהיא בסדר אחרי כל כך הרבה זמן.
למרות שידעתי שזה לחינם, היא הסתדרה לבדה כבר במקרה גרוע יותר מזה, קטנה יותר ולא יודעת כלום על החיים שלה.
אז שיקרתי לעצמי ואמרתי שזה גם כדי לנטרל איומים על החיים שלה, במידה ויש כאלה.
איך לעזאזל פספסתי את מי שנהג ברכב הזה?
נשבעת לעצמי שלא אתן לה להפגע יותר, לא אחרי כל מה שהיא עברה ובאשמתי.
כבר בתור ילדה החיים שלה לא היו קלים, איבוד הזיכרון היה מן.. מתנה בשבילה.
שמרנו עליה מרחוק כל השנה שקדמה ליום שבו נכנסנו לחיים שלה מחדש, אני שמרתי עליה מרחוק כל הזמן, עם ובלי ידיעתו של ניק.
אבל בגלל שלא יכולתי לשלוט בעצמי, בגלל שהייתי חייב להרגיש אותה שוב, להריח אותה שוב, הרשיתי לעצמי להתקרב רק לדקה, ואז כבר לא יכולתי לשחרר.
וכולם עלו על המיקום שלה.
כולם רצו אותה, לא רק בגלל מי שהיא, אלה בגלל מה שיש בתוכה.
ואז כבר היה מסוכן להשאיר אותה לבד.
ומכאן הכל החל להסתבך, ולא היה יום שקיללתי על הצורך בלהיות לצידה.
לא היה יום שקיללתי את כל מה שעברה, ואת העובדה שלא יכולנו להפגש כמו זוג רגיל.
ולא היה יום שקיללתי כל רגע שבו נאלצתי לשקר לה.
התרוממתי מהכיסא, מלטף בעדינות את פניה ונושק למצחה לפני שזזתי אחורה ויצאתי מהחדר, צועד לעמדת הקפה ומכין לעצמי את הכוס החמישית להיום.
כשחזרתי אל החדר, באופן בלתי מפתיע, היא הייתה באותו מצב.
לעזאזל.
אהבתי אותה יותר ממה שאהבתי לחיות, ולראות אותה ככה רק גרם לעצבים וכאב בגופי.
הייתי מוכן לתת הכל, בשביל שהחיים שלה יהיו חיים של נערה נורמלית, גם אם זה אומר שאמות בעצמי.
-נקודת מבט של אנה-
צפצופים עדינים נשמעו באוזניי, כמו מכריחים אותי להודות ביני לבין עצמי שאני ערה.
מים, שמישהו יביא לי מים.
הכאב היה בלתי נסבל, והראש דפק כמו אחרי יום שלם של לימודים ומשמרת ערב מחוברת למשמרת לילה באיזה בר.
והגב שלי, אם לא הייתי מרגישה כאב בכל חלק שלו הייתי בטוחה שהפכתי למשותקת.
מצמצתי בחזקה, מנסה בכל הכוח לפתוח את העיניים, אך כשהצלחתי לבסוף, סגרתי אותם שוב מיד.
האור היה חזק מדי, וסנוור אותי לגמרי.
והייתי ממש צמאה.
מצמתי שוב בעדינות, מנסה להסתגל מחדש לכל מה שהמוח שלי הצליח לקלוט.
ניסיתי להתמקד בחפצים, בצבעים, כדי להחזיר לעצמי את השליטה, ממש כמו שהרופא הסביר לי אתמול כשהתעוררתי לראשונה.
התעוררתי אחוזת בהלה, ולקח לי כמה דקות להבין היכן אני ומה קרה לי, לנסות למצוא את התשובה בין רצף הזכרונות שנקלטו במוחי לפתע משום מקום.
לא הייתי צריכה יותר מכמה דקות להבין שכל הזכרונות בראשי, הם לא רק מהשנים האחרונות, אלה מאז שאני ילדה.
מהר מאוד הבנתי שכל הזיכרון שאבד לי, חזר.
אבל לא הייתי בטוחה עד הסוף.
הייתי עדיין מסוממת, ועייפה, והרופא ניצל את השעה הבודדה שהייתי ערה כדי לנקות את גופי מחומר ההרדמה ומשככי הכאבים וכדי להסביר לי מה קרה והיכן אני.
הוא הסביר שעשיתי תאונה, ומאחר והפגיעות שלי היו חזקות, הם נאלצים לתת לי עוד משככים ולהשאיר אותי להשגחה עוד יום אחד.
הוא הסביר גם שארדם שוב, ושבשביל להסתגל יותר מהר עלי להתרכז בכל דבר שהוא לא הכאב שלי.
אז זה מה שעשיתי גם עכשיו.
האור. הצמא. חדר שכולו לבן. צפצופים שהראו שאני מחוברת למוניטורים. מיטה לא כל כך נוחה. דלת מעץ סגורה. כאב ראש. ווילון כחול. ולוקאס.
לוקאס?!?!
מה לעזאזל? מה לעזאזל הוא עושה כאן? למה הוא כאן?
רציתי להגיב בפאניקה ולקפוץ מהמיטה, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לבהות בו ולצעוק בתוך הראש שלי.
רציתי לצעוק גם עליו, אבל שכחתי איך מדברים.
התנשמתי עמוקות, שוכחת לרגע מהכעס והזעם שלי אליו ומרגישה את כל גופי מוצף בגעגוע ואהבה לגבר הזה.
לא ידעתי מה הוביל אותו לכאן, לא ידעתי איך הוא מצא אותי ולמה לעזאזל הוא זה שישן על הכורסא בחדר שלי ולא נינה, אבל לרגע, רק לרגע, הנחתי לעצמי להרגע ולהרגיש בטוחה.
אחרי הכל, תמיד הרגשתי בטוחה איתו.
תמיד.
גם אחרי שגיליתי שהוא התחיל איתי במטרה להוציא מתוכי את השבב שההורים שלי הכניסו לגופי.
גם אחרי שגיליתי שאביו הוא זה שדחף אותו אלי.
גם אחרי שרבנו עד כדי מכות והוא נשבע בפניי שאוהב אותי.
גם אחרי שהוכיח את זה במעשים.
גם אחרי כל הריבים שלי איתו, לא משנה מה היה הבסיס להם, ידעתי שהוא האחד שאני אוהבת.
גם אחרי שהוא הופיע מחדש בחיי.
החיבור היה בלתי נמנע.
הבטתי בו שוב, ולפתע, גיליתי שאני מכירה ויודעת הרבה יותר ממה שידעתי לפני כמה ימים.
פתאום הבנתי, שנזכרתי מי הוא לוקאס שהיה לפני שהכרתי אותו באוניברסיטה.
פתאום גיליתי שאני מכירה את הבן אדם יותר מדי טוב, ואנקת בהלה נפלטה מפי.
לוקאס פתח את עיניו בבהלה, ופער אותן כשראה שאני ערה ומסתכלת ישירות אליו.
"אנה" הוא מלמל והתקרב אלי, מרים את ידו כדי לגעת בפניי ומציף בן רגע את כל הזכרונות.
"אני אוהב אותך אנה".
-
"אתה רק פוגע בי! לא משנה כמה פעמים אני בוכה בגללך וזה לא מזיז לך את הזין!" צעקתי עליו "בעצם.. שכחתי שרק זונות מזיזות לך אותו".
"זה שקר! אני אוהב אותך".
-
"איזה סרט את רוצה לראות עכשיו?"
-
"לוקאס, איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי".
"תני לי לנחד?"
צחקתי, הוא היה מוזמן לנסות.
-
"אז, מה יש לאח הדפוק שלך להגיד אחרי שנה שאנחנו ביחד?" לוקאס שאל והביט בניק שדיבר עם בן בחצר.
"עזוב אותו" אמרתי, עדיין כועסת עליו.
-
"את כל העולם שלי אנה, התחלנו ברגל שמאל והכל התהפך עלינו.. שנאת אותי ואני אותך, אבל מה שדפוק הוא שבשלב מסוים בתכנית הדפוקה של אבא שלי אני התאהבתי בך.. הפכת להיות כל החיים שלי.. כל העולם שלי, את הדבר שהכי חשוב לי עכשיו ולנצח, ואהיה מוכן לתת הכל למענך.. האם.. האם תסכימי להיות שלי... לנצח?"
-
"ברצינות לוקאס?"
"אני מצטער אנה.. תשכחי מזה".
"זה הזמן המתאים להגיד לי שמישהו אמר לך שבגדתי בך? הרגע הסכמתי להנשא לך ועכשיו שוב, אתה לא מאמין לי?"
"אני מאמין, אני רק מוודא".
"מוודא שמה?"
"אני מצטער אן.. זאת הייתה טעות, לא הייתי צריך להקשיב לו".
"אולי אחרי הכל אתה לא סומ-" הצעקה שלי נקטעה ברעש חבטה עצום, שניה לפני שהכל מסביבי הפך שחור ומים התחילו לעטוף את כולי.
-
"למה.. למה אתה מסתכל עלי ככה?"
"ככה איך?"
"כאילו.. כאילו אתה כבר מכיר אותי?"
-
"את באה?"
"לאן?"
"לשיעור של פרופסור ויינס".
"לא".
"למה?"
"כי אני כבר מכירה את החומר".
"כמובן, שכחתי שאת גאון".
"שכחת? מתי ידעת את זה?"
"אמ.. אני רואה את זה.. בשיעורים".
-
"מה אתה יודע על העבר שלי?"
"יותר ממה שכל אחד אחר יודע".
-
"תאונה?"
"כן לוקאס, מה אתה יודע על התאונה?"
"מי דיבר איתך על זה?"
"אתה מוכן לענות לי?"
-
עצמתי את עייני בחזקה, מנסה לקטוע את שטף הזכרונות, וניסיתי לעשות לעצמי סדר בראש.
התעוררתי עם כל הזכרונות שלי.
גם אלה שלפני התאונה הראשונה, בה אני ולוקאס עפנו היישר אל המים.
התעוררתי, כשבראשי נמצא כל הזיכרון האבוד שלי, כל יום ויום מהחיים הקודמים שלי.
והבנתי שאתמול לא היה הזיה או חלום, הזיכרון האבוד שלי באמת חזר אליי.
עד עכשיו, החיים שלי היו מחולקים לשני חלקים, אחד שזכרתי ואחד שלא.
ועכשיו, הכל נראה כמו חלק אחד גדול.
"אנה?" לוקאס קרא שוב והחזיר אותי למציאות בכף שהוריד את ידו מפניי ואחז ביידי במקום.
אתמול הוא לא היה כאן.
אתמול, כשהתעוררתי לראשונה אחרי התאונה והניתוח, התעוררתי יחד עם חלק מהזכרונות הקודמים שלי, ובמשך היום והלילה נאבקתי בנסיון לעשות סדר בראש שלי ולהבין מה קיבלתי בחזרה.
ועכשיו, מבט אחד בעיניו החזיר לי את כל מה שלא קיבלתי אתמול.
מבט אחד בעיניו הבהיר לי שלא הייתי אמורה לתפוס אותו כאן.
מבט אחד בעיניים שלו הבהיר לי עד כמה התגעגעתי אליו, למגע גופו, לשפתיים שלו, לכולו.
ועם זאת, העדפתי כרגע לא לספר לו שנזכרתי בהכל, שאני מודעת להכל.
לסיבה לכל המלחמות, לסיבה שבעקבותיה אף אחד מהם לא חשף את זהותו לפני 4 שנים.
לא רציתי לספר לו שהחיים שלי שעד עכשיו היו מחולקים לשניים, כרגע מסתדרים בראשי כסיפור אחד שלם.
שכל הזכרונות האבודים שלי אצלי.
מהסיבה הפשוטה שרציתי לעכל הכל לפני שככל הנראה הוא יכנס לחיי שוב.
מהסיבה הפשוטה שעדיין כעסתי עליו, ועדיין רציתי לחיות את חיי בלעדיו.
"מה.. מה אתה עושה כאן?" שאלתי והוצאתי את ידי מאחיזתו.
"אני.. אמ.. רק באתי לראות שהכל בסדר".
"אתה.. אתה לא אמור לדעת איפה אני" אמרתי "איך גילית?"
הוא פתח את פיו בתבוסה אך לפני שהספיק לומר משהו, דלת החדר נפתחה והרופא נכנס מתוכה.
"אני רואה שהתעוררת".
"כן" מלמלתי והוא ניגש ליד המיטה ופנה ללוקאס "אני מבקש ממך לצאת.. יש כמה בדיקות שאני צריך לבצע כדי לראות שהיא בסדר ומוכנה ללכת הביתה".
"אני לא יכול להשאר?" לוקאס שאל את הרופא אך נשאר ממוגנט במבטו אלי.
"לא" הרופא ענה ואני נשמתי באיטיות בהקלה.
לוקאס הנהן ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת ונעלם מעייני.
"את בסדר אנה?"
"כן" מלמלתי "מה הוא עושה כאן?"
"הוא.. הוא הביא אותך לכאן.. הוא איש הקשר שלך בחירום, לא?" הוא שאל מבולבל.
הוא הביא אותי לכאן? לוק? ממתי הוא כאן? מה.. מה קורה פה לעזאזל?
"כבר לא" אמרתי בשקט והוא הרים גבה ושאל "את רוצה שאגיד לו ללכת מפה? הוא מטריד אותך?"
"לא לא" אמרתי "רק.. תוכל לדאוג שאיש הקשר בחירום העדכני שלי יבוא?"
"אין בעיה.. אני אדאג להעביר שיתקשרו" הוא אמר וסימס משהו בפלאפון שלו לפני שנעמד בסמוך למיטה והחל בבדיקה שלו, מבקש ממני להזיז כל מני איברים ולענות על כל מיני שאלות בידע כללי, ושאלות שקשורות לעצמי.
"את יודעת למה את כאן אנה?"
"אמ.. עשיתי תאונה?"
"נכון" הוא אמר והסביר שוב מה שהסביר לי אתמול כשהתעוררתי, והזכיר שוב שיש לי שני צלעות שבורות וחבושות וראש חבול.
הוא בדק את סף הגירוי שלי במקומות שונים, בדק את הראייה והשמיעה שלי, ואישר סוף סוף שהכל תקין והכל חיובי, ולא נגרם שום נזק בלתי הפיך.
מה שאומר, שאוכל סוף סוף לחזור הביתה.
הוא הסביר בקצרה על מהלך הניתוח הקצר שנאלצו לעשות מאחר ודיממתי בראש, ואמר שהיה לי הרבה מזל.
"יש לך שאלות?" הוא שאל לבסוף.
"אממ.. כן" מלמלתי "בעבר עשיתי.. אמ.. תאונה ו.. ואיבדתי את הזיכרון שלי, וכשהתעוררתי אתמול והיום.. גיליתי ש-" "נזכרת בהכל?"
"אמ.. כן" עניתי והוא עטה על פניו מבט מופתע ושאל "את רוצה לדעת אם זה הגיוני?"
"כן" אמרתי וכיווצתי את גבותיי בשאלה, איך הוא ידע מה רציתי לשאול?
"מחובתינו לקרוא את התיק של המטופלים שלנו אנה" הוא ענה ברוך לשאלה האילמת בראשי "ולגבי השאלה שלך, זה אמנם לא סביר בכלל, אבל זה הגיוני".
"אז.. אמ.. זה בסדר?" שאלתי והוא הנהן, מעיף מבט בתיק הרפואי שלי שבידו וקורא בעיון את שני הדפים הפתוחים, ממלמל לעצמו כמה מילים בין לבין.
לבסוף, הוא הרים מבטו אלי ושאל "הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאחות, לוודא שנזכרת בהכל ושהכל בסדר, זה יהיה בסדר מבחינתך?"
"כן".
"מה היה השם של ההורים שלך?" הוא שאל ואני עניתי ישר "ג'ון ואלזה".
"יש לך עוד משפחה חוץ מהם?"
"אח אחד".
"מה השם שלו?"
"ניק".
"את אלרגית למשהו?"
"לא".
"איפה התגוררת לפני שעברת לניו יורק?"
"בוסטון".
"באיזה גיל התרחשה התאונה הראשונה שלך? שבה איבדת את הזיכרון?"
"20".
"איפה התגוררת לפני התאונה הזאת?"
"פילדלפיה".
"מספר בית?"
"68".
"איך הגעת משם לבית חולים בבוסטון?"
"העבירו אותי לצורך ניתוח חירום".
"כן אנה.. הכל נכון" הוא אמר בחיוך "זכית מחדש בכל הזכרונות שלך".
"אז.. אז למה כואב לי הראש? יש לי בלאגן".
"כי התעוררת לפני מספר שעות, יש לך עומס.. את תצטרכי לנוח הרבה בימים הקרובים כדי לעכל הכל".
"כמה זמן הייתי רדומה?"
"מהרגע של התאונה, קצת יותר מ38 שעות".
"אוקיי" מלמלתי "מתי אני יוכל ללכת הביתה?"
"מבחינתי עכשיו, אני אצא להביא לך את טפסי השחרור והתרופות ותוכלי ללכת".
"אמ.. אוקיי, תודה" אמרתי והוא חייך והתרומם מהכיסא, מעדכן שנינה הגיעה לפני שיצא וסגר את הדלת.
אך שניה אחרי שהיא נסגרה, היא נפתחה שוב ונינה רצה מבוהלת אלי "אנה שלי! את בסדר?"
"אני.. כן" מלמלתי ונעצרתי בתשובה כשראיתי את לוקאס בפתח החדר.
"הבאתי לך בגדים חדשים, ומשהו קטן לאכול עד שנגיע הביתה ואני אכין לך" היא אמרה ישר והניחה את התיק שלי על הכיסא לידה "סידרתי גם את הדירה שלך כמה שיכולת-" "תודה נינה, את חברה טובה" קטעתי אותה בחיוך, יודעת שאם לא זה היא לא הייתה מפסיקה לדבר.
"עדיין כואב לך?"
"כן" אמרתי "אבל זה נסבל".
"איך.. מה קרה אנה? אם הייתי יודעת שאת עלולה להפגע לעולם לא הייתי נותנת לך להתחלף איתי במשמרת" היא אמרה.
"לא יכולת לדעת נינה" אמרתי "ואין לי מושג איך זה קרה.. רגע אחד עמדתי וברגע הבא.. אני פה".
"מי הבן זונה? אני אהרוג אותו" היא אמרה בעצבים ואני חייכתי, שמחה שיש לי אותה בחיי.
היה בה משהו טהור, משהו נקי שלא הכיר את אנה של לפני התאונה בגשר, משהו שלא הגיע עם דעות קדומות או מידע נוסף עלי.
משהו שלא היה לחברים שהיו לי בניו יורק.
"איך היה בדייט שלך?" שאלתי "תגידי לי שלפחות יצא לי משהו מכל זה" הוספתי והחוויתי על גופי.
"היה מקסים" היא אמרה במבט חולמני "אני חושבת שאני וקולטון נסתדר יפה בתור הורים".
צחקקתי בשקט, אך מהר מאוד הצחוק שלי הפך לאנחת כאב כשהצלעות צרבו לי עם כל מאמץ.
"מוכנה כבר ללכת?" נינה שאלה בעדינות.
"הרופא רק צריך ל.. להביא לי את מסמכי השחרור שלי" אמרתי והחזקתי במאמץ רב את צלעותיי שכאבו.
"אני אחכה איתך" נינה אמרה, ולפני שהספקתי לענות לה, נשמע כחכוך עצבני מפתח החדר.
"לוקאס.." מלמלתי, מבינה שהוא עמד שם כל הזמן הזה.
"אתה עדיין כאן?" נינה שאלה ואז חזרה להביט בי
"את רוצה שאגיד לו ללכת?" נינה שאלה "הוא כבר היה כאן קודם.. אני באתי והוא אמר לי ללכת כי הוא כבר פה והלכתי אב-" "זה בסדר נינה, תני לי.. 5 דקות איתו" קטעתי אותה במאמץ.
היא הביטה בי בשתיקה כמה שניות ואז הנהנה ואמרה "אני אחכה לך בחוץ".
"תלכי, אני אחזיר אותה" לוקאס הוסיף.
"לא" אמרתי ישר "תחכי לי בחוץ".
היא הנהנה בהחלטיות ונישקה את ראשי לפני שעקפה את לוקאס ויצאה החוצה, נותנת לדלת להסגר מאחוריה.
"אנ-" "תן לי.. תן לי להחליף בגדים לפני זה" קטעתי אותו, רציתי לברוח אחרי השיחה, ולא לתת לו תירוץ של עוד כמה דקות לנסות לדבר איתי אחרי מה שאגיד.
"אני אעזור ל-" "לא" אמרתי בחדות והתרוממתי בזהירות לישיבה, נושמת עמוקות בנסיון להרגיע את הכאב וצועדת באיטיות אל המקלחת יחד עם התיק שנינה הביאה לי, סוגרת אחריי את הדלת ונועלת אותה.
הבטתי במראה, בשיער הסתור שלי ובפניי שהיו חבולות.
פשטתי את השמלה של בית החולים, מעבירה מבט על החלק העליו של גופי, ומכווצת את עייני לנוכח החבלות בכתפיים שלי.
לפחות אלה שהצלחתי לראות מאחר והמראה הייתה גבוהה.
הזדעזעתי.
שטפתי את פניי וצחצחתי שיניים לפני שהתלבשתי בכאב ובמאמץ, מנסה לפלוט כמה שפחות אנקות שמעידות על כך שבקושי יכולתי לנשום.
פיזרתי את שיערי וניסיתי לכסות את כל התחבושת שהייתה לי על הראש, אך נאנחת מחוסר ההצלחה ואוספת אותו שוב לקוקס מבולגן שהסתיר יותר.
חיטטתי בתיק, וחייכתי בתודה אילמת לנינה שהוסיפה גם את תיק האיפוק שלי לכאן.
שמתי מעט סומק על הלחיים שלי, מנסה להסתיר את החיוורון אך ללא הועיל, גם לא אחרי המסקרה.
המצב היה רע.
אחזתי בכיור בשתי ידיי והתיישבתי לאט על המכסה הסגור של השירותים, מנסה לצבור כוחות לפני שאצא ואתמודד עם הפחד הכי גדול שלי במשך ה3 שנים האחרונות.
לא סלחתי לו על הבגידה שלו, לא לפני התאונה ובעיקר לא על זאת שגרמה לי לעזוב את בוסטון.
גם על כל מה שהסתיר ממני בשנים האלה, או על ה.. קנוניה שהקים נגדי עם ניק.
אבל עכשיו, כשהיו לי הזכרונות שלי והעבר שלי, שפטתי אותו בחומרה קצת פחות, מבינה שיש הסבר כמעט לכל מה שעשה.
ועם זאת, לא הייתי מוכנה אליו, הלב שלי עדיין כאב מכל מה שקרה בבוסטון.
נאנחתי והתרוממתי, מבינה שככל שאמהר לסיים עם השיחה הזאת, כך אוכל לגרום לו ללכת מהר יותר.
פתחתי את הדלת, מופתעת מחדש לראות לוקאס יושב על המיטה ובוהה בנקודה כלשהי על הקיר.
ופתאום, כאילו האור בחדר השתנה, וראיתי את לוקאס בצורה שונה לגמריי, כל המחשבות שחשבתי קודם, התפוגגו.
הוא לא היה עוד הגבר ששיקר לי, הגבר שברח ונעלם מבלי שהייתי יודעת לאן, הגבר שהמשיכה והאהבה אליו היו ברמה לא מובנת.
הוא היה הגבר שלי!
הוא היה האחד שדאג לי, שהכרתי עוד מהתיכון, שלמרות שהכל ביננו התחיל הפוך בפעמיים שנפגשנו בחיים, הלב שלי לא היה מסוגל לראות אותו מבלי לפספס כמה פעימות.
הוא התרומם במהירות ולקח מיידי את התיק, מניח אותו על המיטה ונעמד מולי, מעביר את עיניו על גופי ומתכווץ.
"מה אתה עושה כאן לוק?"
"חיכיתי שתתעוררי".
"לא" אמרתי "מה אתה עושה בניו יורק? איך מצאת אותי?"
"לפני שנה" הוא הודה ומשך בכתפיו "איתרתי את הנייד שלך לפני שהספקת להחליף אותו".
"מה" מלמלתי, לא מבינה איך לא חשבתי על זה.
"איך גילית את המספר?" שאלתי אך לפני שהוא פתח את פיו הרמתי את ידי וקטעתי אותו "לא משנה, זה לא מעניין אותי".
"באתי לשמור עלייך".
"מה?"
"שאלת מה אני עושה בניו יורק" הוא אמר ומשך בכתפיו "באתי לשמור עלייך".
"אני כבר לא צריכה את השמירה שלכם לוקאס, אני חיה פה 3 שנים ולא קרה לי כלום".
"אני יודע".
"כמה זמן אתה כאן?" שאלתי וצמצמתי את עייני, מנסה להבין איך זה שלא שמתי לב אליו שנתיים.
למרות ש- "שבועיים" הוא ענה.
ואז הכל החל להתחבר.
הג'יפ שהתחלתי לראות בקרבתי, והתחושה המוזרה שמישהו מסתכל.
זה כן היה לוקאס, והחששות שלי צדקו כל הזמן הזה.
"לפני שנה גיליתי את המקום שלך, גיליתי שאת בניו יורק ובעצם כל מקום שחיפשנו בכלל לא היה רלוונטי" הוא אמר "ואז החלפת טלפון, ידעתי שאת בניו יורק אבל לא ידעתי אם עברת משם, אם את בסדר, לא הייתה לי דרך לדעת כלום".
"אבל.. למה-"
"לא באתי לכאן, כי ידעתי שאת לא רוצה אף אחד מאיתנו בחיים שלך יותר" הוא אמר "אז התאפקתי, עד לפני שבועיים".
"מה קרה לפני שבועיים?"
"פשוט.. התגעגעתי אלייך" הוא אמר "באתי כדי שאוכל לראות אותך".
"אז ה'לשמור עלי' זה-" "רק תירוץ".
שתקתי, לא ידעתי מה להגיד.
הדבר היחיד שהיה בטוח הוא שעדיין לא רציתי אותו בחיי, רציתי להיות לבד כדי שאוכל לעכל את כל מה שחזר אלי.
כדי שאבין עד הסוף מי אני, מה איבדתי.
שאבין את ההיסטוריה שלי, ואז אוכל להחליט מה ואת מי אני רוצה בחיים שלי.
והייתה לי הרגשה, שאחרי שטעמתי את החיים בניו יורק, אעדיף להשאר אחת שלא זוכרת כלום כלפי חוץ.
אעדיף להשאר באותו מצב בו הייתי ב3 שנים האחרונות, בשקט.
ובשביל זה, הייתי צריכה לגרום לו לעזוב את ניו יורק.
לפחות עד שאקבל החלטה.
"אני רוצה שתלך לוקאס" אמרתי בקול חלש.
"אנה" הוא אמר והתקרב אלי, גורם לי לעשות שני צעדים אחורה מתוך אינסטינקט.
"לא ראיתי אותך 3 שנים, הדרך בה נפרדנו הייתה איומה, את לא חושבת שמגיע לי רק כמה שעות איתך?"
"אתה מאשים אותי?"
"לא" הוא אמר "רק רוצה לדבר, להסביר".
אני כבר יודעת מה אתה רוצה להסביר, או לפחות חושבת שאני יודעת למה "אני לא רוצה הסברים".
"אנ-" "לוקאס די" אמרתי בשקט, מרגישה שעוד קצת וכל ההגנות שלי יפלו.
הוא התקרב אלי, גורם לי ללכת אחורה עד שנתקעתי בדלת המובילה למקלחת, אבל זה לא הפריע לו, הוא המשיך להתקרב עד שהגיע אלי, קרוב כל כך שהחזה שלו נגע בשלי כשנשמתי.
הוא הניח את ידיו על המתניים שלי, ואני פלטתי אנחת השתוקקות קולנית, כתגובה למגע שלו, למושא הגעגועים שלי בשנים האחרונות.
"אני מתחנן אנה" הוא אמר והכחול שבעיניו חדר אל הנשמה שלי "תני לי רק כמה שעות איתך".
עמדתי לומר כן, אני נשבעת.
המגע שלו הוריד את כל מה שיכולתי להציב נגדו, וכמעט התפתיתי להגיד לו שאני יודעת הכל, ושהוא יכול להשאר.
אך כשהתמונה שלו ממזמז את הברונטית במועדון קפצה לראשי, התעשתי במהירות והדפתי את חזהו "לך".
"אנה".
"מספיק לוקאס" אמרתי "התחלתי פרק חדש בחיים, לא רציתי ואני לא רוצה אותך בחיים שלי.. תבין".
הוא שתק ואני הסתכלתי בכחול העמוק שבעיניו ואמרתי "תודה לך ש.. שהצלת את החיים שלי" פעמיים.
הוא נאנח, הקפיא חזרה את המבט שלו ואמר "החזרתי את הרכב שלך הביתה, תמצאי את המפתח על השיש, התיק שלך עם כל הדברים נמצא בחדר שלך והפלאפון במטען.." הוא אמר ואני עצמתי את עייני בחזקה כדי שלא אתפתה להסתובב אליו שוב.
הדלת נפתחה, והרופא שנכנס קטע את הרגע ביננו.
"אני רואה שאני מפריע למשהו.."
"לא" אמרתי וזזתי מלוקאס, מתרחקת ממנו ומתקרבת אל הרופא בהקשה.
"אלו המרשמים והתרופות שלך, ברגע שנגמר, תוכלי ללכת לקנות חדש" הוא אמר והגיש לי שקית ובתוכה כמה קופסאות.
"השבר בצלעות שלך עדיין במצב רגיש, את תצטרכי לנוח הרבה בימים הקרובים, גם בגלל הראש" הוא אמר והמשיך להסביר לי עוד על אופן ההחלמה, ועל בטיפול בתחבושות שלי.
כשסיים לעבור הכל, חתמתי על מסמכי השחרור שהיו בידו וחייכתי אליו כשיצא מהחדר.
"אנה" לוקאס אמר ואחז בעדינות בזרועי.
"די לוק" אמרתי בשקט, אך בניגוד גמור למוחי, הרגליים שלי השלימו את הצעד הבודד ביננו והשפתיים שלי נצמדו אל הלחי שלו.
רק קצת, קצת מהריח שלך לפני שאלך.
"אני עומדת על מה שאמרתי לך לפני שעזבתי ועכשיו, אני לא רוצה אותך בחיים שלי, תלך" אמרתי והתרחקתי ממנו, אוחזת בתיק שלי בידי ומתקדמת באיטיות לעבר הדלת.
נשמתי עמוק, ובלי להעיף מבט יצאתי החוצה, מצטרפת לנינה וצועדת בעזרתה אל הרכב שלה שחנה בחוץ.
JE LEEST
Forget
Romantiek#1 In 8 Stories Category: Drama, Life, True, Past, LoveStory, New, Lies, Memories. #2 In 6 Stories Category: Change, Trust, Friends, Truth, Family, Secret. #3 In Strong Storyies Category. "את בוחרת לברוח מכולם במקום להלחם על מה שמגיע לך" לוקאס צעק...
