Its Just A Mask

פרק 6 - גנבים, פריצה והתקף חרדה

אני הולכת למות? אני צעירה מידי בשביל זה.

"שימי כאן את הדברים שלך ובואי" אמר מהר מצביע על מגירה שהייתה פתוחה הכנסנו שנינו את הדברים שלנו לשם ותומר סגר את המגירה לאט ובשקט.

"בואי"אמר מתיישב בפינת החדר כאשר מאחוריו הלוקרים ולפניו שולחן עם מפה אשר מגיעה עד הריצפה כך שמי שנכנס לחדר לא יכול לראות אותו אך הוא רואה אותם.

התקרבתי אליו מבינה שככה אני אוכל לצאת מכאן חיה הוא משך את ידי מושיב אותי עליו מהבהלה באתי לצעוק אך הוא שם את ידו על פי מסמן לי להיות בשקט.

אנחנו קרובים. מאוד קרובים הפרצוף שלי מאוד קרוב לפרצוף שלו כך שאני מרגישה את הבל פיו על פני "תיהיי בשקט הם באים" אמר לאחר ששמענו צעדים מתקדמים לכיוון הדלת הנהנתי לעברו.

"מה יש בחדר הזה?" שמענו קול אומר וצעדים מתקרבים לכיוון החדר שבו היינו ניסו לפתוח אותו אך הוא לא נפתח

"תפרוץ" שמענו את הקול השני אומר הלב שלי פעם כל כך חזק הדמעות עמדו לי בעיניים והתחלתי להתנשם בכבדות "היי היי איימי תסתכלי עליי" לחש תומר אשר הבין מה קורה הוא ליטף את פניי וניסה להרגיע אותי

"הכל יהיה בסדר, אני שומר עלייך" אמר מצמיד אותי לחזהו התחלתי להירגע מרגישה בטוחה בין ידיו, זו תחושה שאני לא אמורה להרגיש לידו אבל הוא כל מה שיש לי עכשיו. אני חייבת לסמוך עליו.

הדמעות ירדו והוא מחבק אותי קרוב אליו מנגב את דמעותיי.

הדלת נפרצה וכל מה שאני עשיתי זה היה להמשיך לבכות אבל לעשות את זה בכל כך הרבה שקט.

"אין כאן משהו מעניין, אין לנו מה לעשות כאן קח את הכסף מהקופה ונלך" קול אחד אמר לשני יכולתי לראות את הבן אדם השני מהנהן ושניהם יצאו מחדר העובדים מתקדמים לכיוון הקופה.

הם לקחו את מה שהיה בקופה ויצאו. שמענו את דלת המסעדה נסגרת "אין לך מה לבכות, הם הלכו. נחכה כמה דקות שהם יתרחקו ונלך " אמר והנהנתי מתרחקת טיפה מחזהו הוא מנגב את דימעותיי האחרונות שיצאו "בואי אני חושב שאפשר ללכת" אמר והנהנתי קמה ממנו והוא אחריי.

4:23

"יש לך איך ללכת?" שאל כאשר עמדנו אחד מול השנייה מחוץ לחדר עובדים "אני אלך ברגל הכל בסדר" אמרתי מסתובבת ללכת "חכי שניה" אמר ונעצרתי מסתובבת "בואי אני אקח אותך. מאוחר את לא יכולה ללכת ברגל" אמר והנהנתי אין לי כוח להתווכח איתו על זה.

אני לא יכולה ללכת הביתה עכשיו שלחתי להורים שלי הודעה שאני ישנה אצל נועם.

טוב מקסימום אני אגיד לתומר שיוריד אצל נועם ולא אצלי בבית.

שלחתי לנועם הודעה אולי יש לי מזל והיא ערה.

נכנסנו לאוטו "תנסי לישון עד שנגיע" אמר והנהנתי רעיון טוב לישון עכשיו, אני כל כך עייפה.

הנחתי את ראשי על החלון ותוך שניות נרדמתי.

נקודת מבט תומר:

היא נירדמה מהר. מסכנה היא הייתה עייפה, היא הייתה בכזו סערת רגשות.

יצאתי מן החנייה במסעדה נזכר שלא ביקשתי ממנה כתובת.

התחלתי לנסוע לכיוון הבית שלי אין לי לאן לקחת אותה חוץ מאלי הביתה. נכנסתי הביתה מקווה שאבא לא ער לקחתי את איימי מניח אותה על המיטה שלי נכנס למקלחת מתקלח שם בוקסר ומכנסיים נכנס למיטה נשכב עם הגב אליה עם כמה שאני מציק לה זה ישמע מוזר אבל אני מכבד אותה.

הרגשתי תזוזות בין ידיי פוקח את עיניי רואה את איימי משתחררת מבין ידיי מתיישבת על המיטה "בוקר טוב" אמרתי מתמתח "בוקר טוב" לחשה קמה מן המיטה "איפה אני יכולה לצחצח שיניים?" שאלה הקול עדין הצבעתי על המקלחת שיש לי בחדר "בארון מתחת לכיור יש מברשת חדשה" אמרתי והיא הנהנה יכולתי להרגיש שהיא לא מרגישה הכי בנוח כאן.

נקודת מבט איימי:

קמתי בבוקר במקום זר. נזכרת בכל מה שקרה אתמול הסתובבתי לראות מי מחבק אותי רואה את תומר.

אני בבית שלו?!

קמתי מהמיטה לאחר שתומר אמר לי איפה יש מברשת חדשה צחצחתי שיניים שוטפת פנים יוצאת מן השירותים מתקדמת לכיוון המיטה מתיישבת.

"את רוצה לאכול?" שאל לאחר שגם יצא מן השירותים הנדתי בראשי.

"בואי אני אקח אותך הביתה" אמר והנהנתי לוקחת את הדברים שלי ומתקדמת איתו לכיוון היציאה מן הבית לאחר שיצאנו מן החדר.

התגענו לביתי "תודה על הכל. באמת" אמרתי עוצרת לפני
שיצאתי מן האוטו.

"הכל בסדר העיקר שלא קרה לך... זאת אומרת לנו, העיקר שלא קרה לנו כלום" אמר בחצי חיוך חייכתי לעברו בחזרה "תודה" אמרתי פעם אחרונה ויצאתי מתקדמת לכיוון הבית.