(למעלה מאי👆)
יפות שליי💓
אתן לא מבינותת כמה זה עשה לי טוב
לראות שהגבתן לי לפרק פתאום - בנות חדשותת! ועשיתן לי הצבעות תודה רבה מעריכה ממש, תמשיכו כך בבקשהה❤❤
"עזבו את כל מה שסיפרתי לכן על החוויות הנוראיות שקרה לי שם.. אני רוצה להתמקד בדור עכשיו, אז תקשיבו. זה כאב לי, שהוא דחה אותי זה כאב לי ותאמת אני גם לא יודע למה. מצד אחד אתן יודעות שהייתי דלוקה עליו כבר כמה שנים טובות, ורק חולמת על הרגע שיקרה בינינו משהו.
מצד שני, אני לא כל כך מכירה את הבן אדם הזה. נכון.. סיפרתי לכן שהוא סיפר לי את כל ההסבר על למה הוא נמצא במקום הדוחה הזה, אבל עוד מלא דברים אני לא יודעת עליו." תוך כדי דיבור שיניתי תנוחה במיטה של מאי, והמשכתי.
"מצד שלישי היה בינינו "moment" (הערת הכותבת- שאומרים מומנט זה אומר "רגע" באנגלית, והרבה אנשים בישראל משתמשים במילה הזו כסלנג וכחלק מהדיבור היום-יומי שלהם). הייתה קרבה ואינטימיות בינינו.. ופעמיים כמעט התנשקנו פעמיים! פעם אני עצרתי ו.. פעם אחת ... הוא עצר."
הורדתי את ראשי בעודי נזכרת בסרטון החוזר שוב ושוב בראשי :"אני מצטער אני לא יכול". נשמתי נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את נשימתי אחרי 15 דקות של דיבורים בלי הפסקה.
"וואו.." מאי אמרה והסתכלה עליי בפה פעור, כתגובה על כל הסיפור שקרה לי. ליה פשוט הסתכלה והייתה קפואה, לא ידעה מה לאמר.
מיד אחרי שדור יצא מהצריף, לבשתי את הבגדים והלכתי ישירות למכונית, מבלי יותר מידי סיבובי ראש לצדדים. רוי הסיע אותנו לתחנת המשטרה, ומכיוון שהמקום הזה ממש רחוק מאזור מגורינו, הטיסו את חמישתנו: רוי, מאי, ליה, דור ואני במסוק ישירות לביתנו, בזמן שמביאים את מכוניתיהם של דור ורוי בגרר.
במשך כל הנסיעה הייתי שקטה. חשבתי המון. חשבתי על ההתעללות שעברתי על ידי ה'הרי אדם' שכך כיניתי אותם. על הרגעים שאני ודור עברנו, שהוא סיפר לי על המשפחה שלו.. על רצח אביו בגלל הכנופייה הזאת... על מה שהקטור גורם לו לעשות, על ה'כמעט נשיקה' שקרה פעמים, שצעקתי עליו עוד לפני שידעתי כל מה שקרה.. ושעדיין לא אמרתי לו סליחה על כך, על כמה שהוא חתיך הורס מקרוב.. אמממ לא משנה!
בנסיעה ובטיסה שאלו אותי אולי איזה 4 פעמים אם הכל בסדר, אם אני צריכה משהו, אם קרה עכשיו משהו, ולכולם עניתי את אותה התשובה: "הכל בסדר תרגעו" עם חיוך של 'תודה על הדאגה' בלי שיניים. אבל כמובן שזה היה חיוך מזוייף, הכי מזוייף שלי עד היום. כי אני לא בסדר.
כלום לא בסדר. אני ילדה יתומה שכל כך מתגעגעת להורים שלה.. והם נרצחו על ידי איזו מאפייה, שאפילו שבעה לא ישבתי עליהם. לא אני ולא אפחד אחר. הבן אדם שכל כך רציתי דחה אותי.. אני צריכה עכשיו להתחיל חיים, שאף פעם לא חשבתי שיהיו לי.
ילדה בת כמעט 17.. אין לי אפילו 17. אני ילדה בת 16, בלי משפחה שצריכה לפרנס את עצמה ולדאוג לבית שפעם היה מלא בחיים ושמחה, ועכשיו הוא כל כך עצוב.. ובודד. כל הקטע הזה, משכנתה.. מים.. חשמל.. ומי יודע מה עוד. אני לא בנוייה לזה.
בהיותי ילדה בת 12 ו13 תמיד חשבתי שאני יודעת ומסוגלת לעשות הכל. האמנתי שאני כל כך עצמאית שאני יכולה לעבור לגור לבד ולדאוג לעצמי, יותר משכל אחד אחר מסוגל. לא הערכתי אותם מספיק.. לא הערכתי את האהבה והחום שהם נתנו לי.
התחלתי לחייך בעודי חושבת עליה
~"את מסוגלת להפוך עולמות, את מסוגלת לעשות כל מה שרק תרצי."~ אמא תמיד הייתה אומרת לי כשהייתי מתקשה במשהו, כמו שיעורי בית או ניסיון להכין אוכל. ו- וואי איך היא אהבה שאני משחקת לה בשיער, זה היה מרגיע אותה וכשאמא רגועה זה הכי כיף.
הורדתי את חיוכי כאשר הכתה בי המציאות..
אבל זה לא יקרה יותר.. אני לא אגע לה יותר בשערה החום והגולש המגיע עד סוף החזה שלה. כי היא איננה יותר. היא לעולם לא תחזור..
הכל מרגיש כמו סיוט ארוך ומייגע.. בבקשה שאני יתעורר כבר, ואגלה שהכל היה חלום, שאני יתעורר ואבא ישים לי שירים מציקים של בוקר בכדי להעירי לגמרי. בבקשה.
על מי אני עובדת.. אומרים שבחלומות לא מרגישים כאב חזק וצורם וגם לא אפילו כאב קטן של צביטה עם האצבעות. אני דיי בטוחה שהרגשתי את הכאפה שהקטור נתן לי. וזה לא היה מכה כה חלשה, אני הרגשתי את הלחי שלי עולה בלהבות, שורפת מאוד בקיצור הכי כואבת שקיבלתי עד היום.
אז בקיצור כל זה.. זה לא חלום. זה המציאות. המציאות הכי נוראית ואיומה שאפילו לא עלתה בדעתי, כאשר חשבתי על חיי בעתיד, בתור ילדה...
תעשו כוכב ותגובותת!❤❤
VOUS LISEZ
אגדת החיים
Roman d'amour"היו היה נסיך ונסיכה אי שם בממלכה רחוקה מאוהבים עד השמיים " סטופ. זה מה שילדים חושבים כשקורה כשגודלים.. מוצאים את האחד או האחת.. מתחתנים וחיים באושר ובעושר .. ובלה בלה בלה. זה לא ככה. לפחות לא אצלי. לי אין אהבה, אין אושר ובטח שבטח אין עושר. הבע...
