פרק 21

293 7 1
                                    

לא הצלחתי להבין

קמתי בבוקר, והייתי אדומה כולי,לא זכרתי שבכלל נרדמתי, לא זכרתי כלום חוץ מהפרידה המרה, ששברה לי את הלב, רק נזכרתי בו ולא יכולתי להפסיק לבכות, לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי אפילו לזוז איך להבין את העובדה שזהו אנחנו פרודים, ולא נחזור יותר בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא.

לא רציתי ללכת לבצפר, לא יכולתי לראות אותו, לא הצלחתי לעכל את המחשבה שאני אראה אותו היום, ובטח אני נראית נורא, אבל זה מה שלא היה לי אכפת.

"אמה ?" אמי שאלה

"מה" עניתי בקול צרוד להחריד, אני נבהלתי מעצמי

"הכל בסדר ?"השאלה הזו עוררה בי ספקות אם היא באמת דואגת לי

"למה שיהיה לך אכפת ? שאלתי מתחמקת

"אני דואגת לך, בטח שיהיה לי אכפת ,הרי אני אמא שלך" אמרה לי

"אתם קיבלתם את מה שרציתם אני ו.. וויליאם לא בי..חד יותר" ובעלתי מהר רוק, שוב נזכרתי בו ועלתה לי לראש תמונה שלו ושוב ירדו לי דמעות ללא הפסקה.

"ואני לא הולכת לבצפר, תעזבו אותי" אמרתי ושמעתי את הצעדים הולכים ומתרחקים אחר כך שמעתי את הוריי מדברים במטבח ונרדמתי, לא הבנתי על מה דיברו אבל לא היה לי אכפת.

קשה לי, אני לא יכולה יותר

אני רוצה למות

אולי אני ימות חשבתי לעצמי ? אני רוצה פשוט ללכת מהעולם הזה,לא לסבול יותר, לא לבכות יותר דיי נשבר לי

לקחתי סכין והתחלתי לחתוך את הרגלים את הידיים את הבטן ואז הכנסתי את הסכין עמוק לתוך הבטן, מקווה שזה יגזול את הסבל אחת ולמיד את הכאב הצער והיגון.

התעוררתי מטושטשת בבית החולים, לא מבינה מה אני עושה פה, הרי אני אמורה למות...

אומץ זה שם המשחקWhere stories live. Discover now