אומץ זה שם המשחק

פרק 17

הוא ניסה להגיד עוד משהו, אבל כבר הייתי בחיבוק הגדול שלו

"כמה התגעגעתי, חשבתי שאני יאבד אותך"

אמרתי קצת נזכרת מה קרה לפני שעות ספורות

"אבל לא איבדת, אז אל תהיי עצובה, כשאת עצובה, אני עצוב"

אמר עם עצב בקולו

"טוב, אהובי"

"מה אמא שלך, חזרה ?" שאל מגמגם קצת, חושש שאולי זה לא מקום טוב, ולא רגע טוב לשאול.

"כן, היא חזרה,וסלחתי לה, היא אישה מדהימה, קשה לי לקרוא לה אמא עדיין, אבל עם הזמן זה יעבור".

אמרתי בחיוך גדול

"יופי, אני שמח"

אמר

חזרתי הביתה וראיתי שהשעה 18:34. נכנסתי להתקלח, הכנתי שיעורים ואז ראיתי 19:08 נכנסתי למחשב, ראיתי סטטוס 'אהוב שלי, אני מאוהבבת' של קייט

כלכך שמחתי בשבילה, סוף סוף יש לה חבר, סוף סוף היא תהיה מאןשרת. אני ממש שמחה בשבילה

אחרי כמה שעות הלכתי לישון מחכה ליום למחרת, מקווה שיהיה יום יותר טוב.

קמתי בבןקר, נכנסתי להתקלח, ושמעתי את ההורים שלי מדברים

"מה נעשה" שאל אבי

"אני לא יודעת, אי אפשר להסתיר את זה ממנה" אמרה אימי

"אבל חייבים זה קשור לוויליאם, אי אפשר להפריד ביניהם" אמר אבא שלי

"למה אתם רוצים להפריד ביני לבין וויליאם, מה אתם מסתירים לכל הרוחות ?"

שאלתי עצבנית

"ש.. ש.." גמגמה אמא שלי

"שההורים של וויליאם לא מקבלים את אמא שלך ,וחושבים שמה שהיא עשתה שככה עזבה הייתה טעות, ועכשיו לחזור זה טעות יותר גדולה"

הסביר אבי

"אבל אני לא מבינה , הם לא קיבלו גם אותך אבא, וחשבו שמה שאתה לכאורה עשית, היה גם טעות, והסברת להם והם סלחו, אז למה שפשוט תסבירו להם והם יסלחו" לא הבנתי כלום מהמתרחש

"אמה, אנחנו רוצים להגיד לך משהו, אימך הייתה חולה בסרטן סופני, והיא נפטרה, לפחות ככה חשבנו, והיה עדיף לנו שכשתגדלי, אז לא תדעי שאימך מתה מסרטן, לא רצינו וידענו את ההשלכות, ולכן אמרתי לך בעצם אמרנו לך שעדיף שאת תדעי שהיא עזבה בגלל.. את יודעת את המקרה. אבל אחרי כמה חודשים, שהייתי איתה בקשר, היא הפסיקה לענות לשיחות להודעות ואפילו למיילים, וחשבתי שהיא מתה, שהיא נפטרה, וחיפשתי במיליון בתי קבורה באזןר, ולא מצאתי שום בית קבורה שהיא שם, וכמובן שהיא לא באמת מתה, הרי היא עומדת פה."

"אני לא מאמינה" עליתי לחדר בבכי