Little serving & Fake boyfriend

פרק 37

אמא? רגע, זאת אנאבל. אבל איך? "אני שמחה לדעת שזהית אותי." אמרה לתומאס. "מה אני אעשה שבעלך עדיין שומר תמונות." ענה. "ואתה זה שמצאת לפני כמה שנים את אלבום התמונות שלי ושלה עוד מלפני החתונה. אל תאשים אותי, גם ככה תכננתי לזרוק אותו לפח." רפאל התערב בשיחה ואמר. אם זה היה נכון, הוא כבר ממזמן היה זורק.

"מה שתגיד," תומאס ענה לו וחזר להביט באימו. "מה את עושה כאן?" שאל אותה. "תומאס, זאת אנאבל. פגשתי אותה לפני שהצלנו אותך." גם אני התערבתי בשיחה ואמרתי לתומאס. "את דיברת איתה?" תומאס פנה לאמו ושאל אותה. "בטח, אני מאוד שמחה שהכרתי את החברה של הבן שלי." השיבה. חברה, מעניין אם היא יודעת שזה שקר.

"למה את מתערבת לי בחיים? עזבת אותי לפני שלוש עשרה שנה, אני לא צריך אותך שתבואי לכאן ותתחילי להתנהג כמו האמא שהיית אמורה להיות." אמר לה. אז אנאבל היא אמו של תומאס, כנראה טעיתי בגיל שלה. "למה? לא התגעגעת אליי?" שאלה והתקרבה אליו. "תאמיני לי שלא. יש לי מספיק עם בעלך, אני לא צריך גם את החפירות שלך." ענה לה והחזיק בידי.

"בואי, סיימנו פה להיום," אמר לי ומשך אותי ליציאה. "תעשי מה שאת רוצה, אני כבר לא יכול לחזור לכאן. בעלך גירש אותי, אז כל מאמצייך לנסות לראות אותי ולהכיר אותי היו לשווא." תומאס פנה לאמו לאחר שעבר לידה. התרחקנו ממנה והגענו לדלת היציאה שהיא גם דלת הכניסה.

תומאס הכניס את הקוד ופתח את הדלת. נכנסנו למרתף ועלינו הביתה. "אין לך בעיה ללכת ברגל?" שאל לאחר שיצאנו מביתו של רפאל. "לא." עניתי. "אז בואי נחזיר אותך הביתה." אמר והתחלנו להתקדם לכיוון ביתי.

כאשר יצאנו החוצה שמתי לב שכבר חשוך. כמה זמן עבר? עכשיו לילה, כמה זמן שהיתי אצל רפאל? ההליכה הייתה שקטה, לא דיברנו ורק הלכנו. חשבתי על כל הזמן שלי בביתו של רפאל. בטח נועה משתגעת מדאגה למרות שרועי כבר דיבר איתה. אני אפילו לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהגעתי אליהם.

"טוב, הגענו." תומאס אמר והוציא אותי מהמחשבות. לאחר שאמר זאת, שמתי לב שבאמת הגענו אליי הביתה. "אוקיי, תודה." אמרתי והתקדמתי לדלת. "אלינור," תומאס עצר אותי לפני שפתחתי את הדלת. "מה?" שאלתי אותו לאחר שהסתובבתי אליו. "אני מצטער." אמר. והתחיל ללכת אך עצרתי אותו.

"על מה?" הוא לא אשם במה שקרה. "על מה שעומד לקרות." ענה ועזב את המקום. למה התכוון? לא היה לי כוח לחשוב יותר, אני רק רוצה להיכנס לחדר שלי וללכת לישון. פתחתי את הדלת וכבר חטפתי צעקה מנועה. "אלי?! איפה לעזאזל היית? את בסדר? את לא מבינה איך דאגתי לך, מה זה היה צריך להיות כשרועי התקשר אליי ואמר לי שאת נמצאת אצל תומאס?" היא התקיפה אותי בשאלות.

"אני בסדר. הייתי אצל תומאס אבל זה לא היה כמו שאת חושבת." השבתי לה. היא הסתכלה עליי מופתעת. "אם זה לא היה כמו מה שאני חושבת, אז תסבירי לי. ועכשיו." נועה דרשה ממני וגיחכתי למראה הפרצוף הרציני שלה. "אני לא יכולה. הבטחתי לתומאס שאני לא אספר." אמרתי. הבטחתי לו, ולא משנה מי ישאל אותי, אני לא אספר.