Little serving & Fake boyfriend

פרק 18

"אלינור!" שמעתי מישהו קורא לי כשהגעתי לכניסת הכיתה שלי. ראיתי את נועה מתקדמת לכיווני. "היי." אמרתי לה. "איפה היית? חיפשתי אותך בכל מקום." אמרה לי בדאגה. "דיברתי עם רועי, חבר של תומאס." עניתי לה. היא הסתכלה עליי מבולבלת.

"למה דיברת איתו?" שאלה. "רציתי שיענה לי על כמה שאלות." השבתי לה. היא עדיין לא הבינה מה הולך פה, אז החלטתי לשנות נושא, ושעל השיחה שלי עם רועי, אדבר איתה אחר כך.

"עזבי את זה, מחר יש לך יום הולדת." אמרתי לה. לא נתתי לה להספיק לענות, כי המשכתי. "בחמש אנחנו נתארגן ונעשה את כל הדברים שאת יודעת לעשות, ואז נצא משם למקום מיוחד." לא הרחבתי, כי המסיבה היא הפתעה. "טוב, אוקיי." היא חייכה אליי. היה צלצול לשיעור, אז נפרדתי ממנה ונכנסתי לכיתה.

*******

היום נגמר, ואני ונועה נכנסנו הביתה. עליתי לחדרי ופתחתי את המחשב שהונח על המיטה. חשבתי על לנסות להשיג מידע על תומאס מכל מיני דרכים. אם המשפחה שלו מפורסמת, אולי יהיה על כך מידע באינטרנט. זה נשמע טיפשי, אבל אני חייבת לנסות.

צלצול טלפון קטע את מעשיי. לקחתי את הטלפון וראיתי שליאור מתקשרת. "היי." אמרתי לה. "אלי, מתי את רוצה לבוא אליי לארגן את המסיבה?" שאלה. "מחר אני אבוא אלייך אחרי בית הספר ונארגן הכל, בסדר?" שאלתי אותה. מחר אחרי בית הספר, יהיה הזמן הכי טוב שלי.

"מעולה. ביי, נדבר." אמרה. "ביי." השבתי לה, וכך סיימנו את השיחה. הנחתי את הטלפון לידי, ונכנסתי לגוגל. רשמתי בחיפוש 'משפחת מאורן'. אם אני לא אמצא כלום, אני אהיה חייבת לחשוב על תכנית חדשה.

חיפשתי ולא היה כלום. לעזאזל, מה אני עושה עכשיו? המשכתי לשבת על המיטה בחוסר מעש. גם אם תומאס והוריו כבר לא בקשר אחד עם השני, חייב להיות מידע כלשהו אצלו בבית.

אני צריכה לדעת עם תומאס נמצא בביתו. החלטתי להתקשר אליו ולבדוק זאת. חיכיתי שיענה, ואחרי שלושה צלצולים הוא ענה. "מה יש, אלינור?" שאל. כנראה הפרעתי לו במשהו, כי לפי נימת קולו, הרגשתי כאילו אין לו כוח אליי.

"אתה בבית?" שאלתי אותו. "לא, מה את רוצה?" שאל. יופי זה כל מה שאני צריכה לדעת. "סתם, לא משנה. אני לא רוצה להפריע לך." עניתי לו וניתקתי. מעולה, יש לי זמן עד שיחזור.

יצאתי מחדרי וניגשתי לחדר של נועה. "נועה, אני הלכתי." אמרתי לה. "לאן?" שאלה כשפתחה את הדלת. "לא חשוב, אני אדבר איתך אחר כך." השבתי לה והלכתי משם.

לקחתי איתי טלפון ויצאתי מהבית. אני חייבת לעשות את זה מהר, אחרת אם תומאס יחזור והוא יראה אותי, הוא כל כך עומד להרוג אותי. תפסתי מונית ומסרתי לנהג את הכתובת.

כל הדרך חשבתי על מה שאני עומדת לעשות. חשבתי אולי לחזור בי, אבל כבר היה מאוחר מדי, הגענו לביתו. שילמתי לנהג ויצאתי מהמכונית. קדימה, הסקרנות הורגת אותי. התקדמתי לדלת הכניסה, וחשבתי על דרך להיכנס.

יצאתי סתומה, איך לא חשבתי על זה קודם. ניסיתי לפתוח את הדלת, אך הפעם היא הייתה נעולה. חיפשתי דרך נוספת, וראיתי שאפשר להיכנס לחצר האחורית של ביתו.

הלכתי לשם וראיתי את הכניסה האחורית של הבית. התקדמתי אליה ובדקתי אם הדלת הזאת פתוחה. למרבה הפלא תומאס לא נעל אותה, כך שהצלחתי להיכנס.

נכנסתי לביתו, והפעם לשם שינוי, הבית נראה גדול יותר. סרקתי את ביתו, הוא היה בעל שתי קומות, והוא היה מסודר ונקי. היה אפשר לראות שהבית נראה טוב. בפעם האחרונה שהייתי כאן, הכל היה מלוכלך ולא מסודר. גם חדרו של תומאס נמצא בקומה הראשונה, כך שלא הייתי צריכה לעלות עוד קומה.

נזכרתי שאין לי הרבה זמן, אז ישר ניגשתי לחפש מסמכים, או כל דבר שיעזור לי להבין מיהו תומאס. חיפשתי במגירות, בארונות, בכל מיני מקומות. אבל לא מצאתי כלום.

המשכתי לסרוק את הבית, אולי יהיה חדר נוסף שלא שמתי לב אליו, ואכן צדקתי. מצאתי דלת נוספת, בקומה השנייה. הקומה הזאת הייתה חסרת חיים. הרגשתי כאילו היא רדופה.

פתחתי את הדלת וגיליתי חדר עבודה. נכנסתי אליו והתחלתי לחפש. ניגשתי לשולחן שהיה שם ובדקתי במגירות, שם היה את מה שחיפשתי. הונחה באחת המגירות מעטפה.

פתחתי אותה וגיליתי מסמכים, שבכל מסמך היו פרטים על משפחתו של תומאס. הוצאתי את המסמכים, אך לא הספקתי לקרוא, מפני ששמעתי קול. "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!" קול שנימתו הייתה כועסת ועצבנית. קול שכרגע ממש לא רציתי לפגוש.