האקרית

פרק 58

אליסיה

אנחנו נכנסים לאחוזה והולכים לחדר אוכל, אני מתיישבת ליד לוגן כשטוני מגיש לנו את ארוחת הצהרים.
"אני מתרגשת לקראת מחר." אני אומרת. לוגן מהנהן ואוכל בשקט. הוא עצבני עליי, אני כבר מכירה אותו. הוא הבין שאני לא מתכוונת לוותר על החופש שלי והוא הסכים לשחרר קצת את הרסן וזה משגע אותו. אני באמת מעריכה את כל מה שהוא עושה עבורי. אני מניחה את ידי על הזרוע שלו, והוא מביט בעיניי. "שתדע שאני ממש מעריכה את זה."
"רק אל תכריחי אותי להיכנס איתך שוב לרכב שאת נוהגת." הוא אומר ואני צוחקת.
"בסדר, אני אבקש מליאו." אני אומרת.
"הוא לא ייתן לך לנסוע על המכונית שלו. הכי טוב שאני אסדר לך מורה נהיגה. גם אני לא רוצה לסכן את המזראטי היפה שלי."
"זאת מכונית."
"זאת מזראטי."
"שהיא מכונית."
"שאני מאוד אוהב, אז ברשותך תמצאי לך מכונית אחרת לערוך עליה ניסוים."
"מצחיק מאוד." אני עונה ומכניסה לפי כף סלט.
"מה יש בכספת?" לוגן שואל אותי.
"מה? איזה כספת?" אני צוחקת. "מה יש לך?"
"הנחתי שאת לא יודעת."
"לא יודעת מה?"
"זה לא סתם תליון של מפתח. זה באמת מפתח."
"לוגן קיבלת מכה ברכב שנהגתי ולא ראיתי? מאיפה אתה מביא את השטויות האלו?"
"זה לא שטויות."
"זה רק תליון."
"אוקיי, אם את אומרת שזה רק תליון זה רק תליון." הוא עונה לי.
"זה רק תליון."
"מה אומר המספר עליו?" הוא שואל. אני מחזיקה את התליון יש עליו את הסיפרה 25
"אני לא יודעת, כלומר תמיד הנחתי שזה היה המספר מזל של אמא שלי, לכן אבא שלי קנה לה את זה."
"הבנתי."
"אם אתה עובד עליי זה לא מצחיק."
"אני לא עובד עלייך."
"זה מפתח לכספת?" אני שואלת בהלם גמור.
"כן."
"אני לא מבינה. איזה כספת? שהייתה בבית שלי?"
"לא. יש בנקים שיש בהם כספות קטנות כמו תיבות דואר."
"אתה מתבלבל אין סיכוי שזה מפתח."
"יש לי במקרה כמה כספות בבנק הזה."
"תראה לי את המפתחות שלך." אני מבקשת עדיין מעקלת את דבריו. הוא מתרומם מהשולחן, מושיט לי יד. אני משלבת את ידי בידו והוא לוקח אותי לחדר שלו. אנחנו נכנסים לחדר הארונות. הוא מזיז את הקולבים, פותח חריץ בקיר שיוצא ממנה אור לייזר שסורקת לו את הרשתית של העין, ונפתחת דלת לחץ. מה לעזאזל? אנחנו נכנסים לבונקר יחסית קטן, חדר ממוגן בהגזמה, יש כאן עמדת מחשב, שולחן וארונית. הוא ניגש אליה ופותח מגירה מלאה במפתחות שונים שמסודרים בשורות. הוא מרים את אחד המפתח ונותן לי אותו. אני מסתכלת עליו זה בדיוק מפתח כמו שלי רק עם הסיפרה 18 עליו. אני לוקחת את התליון שלי ומשווה בניהם. השיניים של המפתח מעט שונות אבל חוץ מזה ומהמספר, הם זהים לגמרי. הוא נותן לי מפתח נוסף עם הסיפרה 45, ועוד מפתח עם הסיפרה 33.
"אני לא מאמינה."
"יש לי כמה כספות במספר בנקים שונים." הוא אומר ומצביע על מגירה המפתחות.
"מה יש בכספות האלו?"
"דברים מפלילים על אנשים עסקים, פוליטיקאים, ואנשים ממש חשובים."
"למה?"
"כדי שיעשו מה שאני מבקש מהם."
"אתה סוחט אותם?"
"כן, כל מי שלא הסכים לעשות מה שביקשתי, מצאתי עליו דברים לא חוקיים, או מביכים שהוא עשה כי את זוכרת שאמרתי לך שאין דבר כזה חף מפשע?" הוא שואל ואני עדיין בהלם אז אני רק מהנהנת. "מצאתי דברים אסורים שהם עשו וכופפתי אותם, כולם בסוף עושים מה שאני מבקש." הוא אומר.
"והמספר על המפתח, זה המספר של הכספת?"
"כן."
"אבל למה אתה צריך להחביא את זה בכספות ולא כאן."
"כי כספת של בנק יותר מוגנת מהאחוזה."
"הבנתי." אני מחזירה לו את המפתחות ויוצאת מהכספת המטורפת שלו. אני מתיישבת על המיטה ובוהה בחלל החדר. "מעניין מה היה להורים שלי להסתיר."
"לא להסתיר, להחביא."
"זה בטח משהו ממש חשוב." אני אומרת.
"ככה זה נראה."
"תיקח אותי לכספת?"
"כן, יש לך תעודת פטירה של ההורים שלך, אחרת לא יתנו לך להיכנס לחדר הכספות."
"יש לי."
"ותביאי תעודת זהות."
"אני אשיג לך מכתב מעורך דין, שיחתם שאת היורשת היחידה של כל הרכוש של ההורים שלך."
"איך תשיג את זה עכשיו?"
"אני שולח לעורך דין שלי, תמונה של התעודת זהות שלך ותעודת פטירה. הוא יכין לנו את המסמך ונעבור ניקח את זה בדרך לבנק." הוא אומר לי.
"תודה." אני קמה להתארגן. יש לי הרגשה לא טובה. לא יודעת למה. מה כל כך חשוב שהם היו צריכים להחביא בתוך כספת? אני עושה את כל הפעולות על אוטומט. אנחנו נכנסים לרכב של לוגן ונוסעים, הוא עושה עצירה אצל העורך דין שלו ואנחנו ממשיכים.
"את בסדר?" הוא שואל כשהוא מניח עליי את ידי. אני מהנהנת. הוא עוצר מול הבנק, אנחנו יוצאים ואחד החיילים שלו יוצא מהרכב מאחורינו ונכנס לרכב של לוגן ונוסע, כנראה להחנות אותו איפה שהוא. חיילים נוספים יוצאים משני רכבים שונים ומאבטחים אותו, חלק נשארים בחוץ, וחלק נכנסים איתנו. הם שומרים על מרחק סביר מלוגן.
"שלום מר אוונס, חיכינו לך." הוא מושיט לו יד ללחיצה. לוגן לוחץ את ידו, "אני אדוארד, מנהל הבנק," הוא פונה אליי, ומושיט לי את ידו ללחיצה.
"אליסיה." אני אומרת ולוחצת את ידו
"לאליסיה יש כאן כספת, היא רוצה להיכנס אליה." אומר לוגן.
"בוודאי. בואו איתי." אנחנו נכנסים למשרד מפואר בהגזמה ומתיישבים מול אדוארד שעובר את השולחן ומתיישב בכיסא המנהלים שלו.
"אתם רוצים לשתות, שתייה קרה? חמה?" הוא מציע לנו.
"לא תודה." אנחנו מסרבים בנימוס ואני מגישה לו את החומר שבידי הוא מסתכל במחשב שלו, מתקתק כמה דברים. "אני רואה שציפינו לך. ההורים שלך זיכרונם לברכה, ציינו שאת צריכה להגיד מתי שהוא."
"אה." זה הקול היחידי שיוצא מפי, אני מסתכלת על לוגן, שלא עזב את ידי מהרגע שיצאנו מהמכונית. המחווה הקטנה הזאת, זה מה שמחזיק אותי לא להתפרק. אני במתח מטורף.
"אני אסביר לך איך זה עובד. אנחנו נכנס לכספת הגדולה. אסור לך להיכנס עם מצלמות או מכשיר נייד. בתיבה שלך יש מקום לשני מפתחות, אחד שאצלך והשני שלי. אנחנו נכניס אותם ונסובב אותם יחד. אני אוציא לך את הכספת, אניח לך אותה באחד החדרים המוגנים שלנו. אין לך הגבלת זמן לשהות שם. שאת מסיימת תסגרי את הכספת, תקראי לי ואגיע לקחת אותה ולהחזיר אותה למקומה. יש שאלות?"
"לא, אני חושבת שלא."
"אני נכנס איתה." אומר לו לוגן.
"מר אוונס, אתה יודע שזה לא אפשרי." עונה לו אדוארד.
"אז תגרום לזה להיות אפשרי." אומר לוגן בטון מאיים.
"יש חוקים למקום, אתה יודע את זה. אין משהו שאני יכול לעשות."
"אדוארד אתה מכיר אותי, אני לא אוהב לחזור על עצמי פעמים." לוגן מאיים.
"לוגן." אני קוראת לו, ומניחה את ידי השניה על שלו. "זה בסדר, אני רוצה להיכנס לבד."
"את בטוחה?"
"כן."
"בסדר." הוא נרגע קצת. אני רוצה לראות בכלל אם זה משהו שאני רוצה לשתף אותו. אנחנו קמים ובכניסה למתחם לוגן מנשק אותי על ראשי ונשאר בחוץ