האקרית

פרק 21

אליסה
"סיימתי לכתוב את הקוד!" אני מכריזה לאחר כמה שעות עבודה בחדר המחשבים.
"מה עכשיו?" שואל לוגן.
"עכשיו אני שותלת את הקוד וממתינים שיכניסו את הסוס טרויאני וזה הסוף שלהם. אנחנו נגנוב בחזרה את הכסף שלך."
"מעולה, לכי לאכול צהרים." אומר לי לוגן. אני מתרוממת מהכיסא שלי.
"כבר חוזרת," אני אומרת ויוצאת. אני לא מאמינה שאני חופשית להסתובב בבית ללא השגחה. אני נכנסת למטבח.
"היי, טוני," אני רואה אותו.
"מה את עושה כאן?" הוא נראה מעט לחוץ.
"אני בורחת, באת להיפרד ממך."
"זה לא מצחיק." הוא אומר.
"תירגע, יו איזה לחוץ. לוגן סומך עליי, אולי הגיע הזמן שגם אתה תסמוך עליי?"
"מא אוונס מרשה לך להסתובב חופשי בבית?"
"כן, תשאל אותו אפילו." אני אומרת ומתיישבת על כיסא בר.
"מי זאת?" שואל גבר שלובש סינר.
"נעים מאוד, אני אליסה."
"אני איאן."
"היי איאן אז לפי הבגדים אני מבינה שאתה השף כאן."
"נכון מאוד."
"ידעתי שיש כאן שף, האוכל שלך מעולה."
"את האורחת המסתורית."
"מסתבר שכן, אז מה אתה מכין לי לאכול?"
"בא לך סטיק? עם פירה וירקות מאודים?"
"כן!"
***
כשאני מסיימת לאכול אני נכנסת לחדר המחשבים. "לוגן עדכן אותך? לגבי המערכת הבטחה, אני יכולה לבדוק אותה."
"לא. נשאל אותו שהוא יכנס."
"אוקיי."
"אז מה עושים בינתיים? בוא נפרוץ למצלמות בדרכים."
"קל מידי. תני אתגר."
"למצלמות בבורסה לניירות ערך של ניו יורק."
"את מטורפת?"
"עם נטיות אובדניות." משלים אותו לוגן מאחורי ומקפיץ אותי, לא שמתי לב שהוא נכנס.
"אמרת משהו מאתגר." אני מתגוננת.
"תפרצו לשדה התעופה ג'ון פ. קנדי." מציע לוגן.
"עכשיו אתה מדבר!" אני מתלהבת ולא מפספסת את הפרצוף הלחוץ שלי דון, זה מצחיק אותי. אני מתחילה לתקתק את הקודים שלי לפריצות. דון יושב לידי ואני זורקת לו פקודות, לאחר עשר דקות עולים על המסכים תמונות משמונת הטרמינלים בשדה תעופה. אנשים עם מזוודות ממלאים את המסכים. זה שדה תעופה גדול ועמוס מאוד.
"אני מתרשם," אומר לוגן ואין לי מושג למה אבל זה עושה לי נעים בבטן. "את יכולה להיכנס למצלמות במגדל הפיקוח?"
"קלי קלות," אני שמחה להשוויץ בכישורים שלי כדי לקבל מחמאות. במיוחד מלוגן. לאחר כמה תקתוקים על המקלדת עולות המצלמות ממגדל הפיקוח, ברקע נשמעים פקודת של נחיתות מטוסים. "בבקשה," אני אומרת ומסתכלת על לוגן, והוא מביט במסכים ואז עליי, אלוהים עוברת בי צמרמורת. העיניים שלו כל כך ירוקות אני לא זוכרת שהצבע שלהן כזה ירוק על גבול הטורקיז. השפתיים שלו פסוקות מעט, הן כאלה יפות עבות ומשורטטות, ורכות כל כך.
"כל הכבוד," אומר לי לוגן, מנתק מבט ואני מרגישה שאני יכולה לנשום שוב. ממש עצרתי את הנשימה. "את יכולה לבדוק את מערכת האבטחה שלנו, אבל אליסה בלי שטויות."
"כן המפקד." אני אומרת ומתחילה את הבדיקה.
"חידה..." אומר דון.
"אתה ממש אוהב חידות," אני צוחקת.
"מה משותף לדמות הילדים דורה החוקרת ודפדפן של גוגל?"
"זה משהו עם התיק של דורה."
"נכון."
"יש לה מלא דברים בתיק, וגם בדפדפן, כשאתה מריץ חיפוש יוצאים מלא תוצאות."
"לשניהם יש מלא דברים לא רלוונטיים..." הוא עונה ואני צוחקת. אני ממש מחבבת אותו.
"תעבדו," אומר לוגן מאחורינו והורס את הכיף. לאחר כמה דקות הוא מקבל שיחה ויוצא.
"איפה אתה לומד?" אני שואלת את דון.
"אוניברסיטת פייס."
"ואוו מקום מטורף, איך התקבלת לשם?"
"מר אוונס סידר לי."
"חשבתי שאתה עובד בשבילו."
"אני כן."
"רגע איך הגעת בכלל לעבוד בשבילו, אתה בטח יודע במה הוא מתעסק."
"אני יודע, אני לא חושב שאת יודעת בדיוק מי הוא ובמה הוא מתעסק."
"נראה לי שיש לי מושג."
"לא נראה לי."
"בכל אופן איך הגעת לכאן?"
"אבא שלי חייל בארגון שלו."
"אוקיי זה עדיין לא מסביר את זה שהוא מממן לך לימודים ואתה עובד אצלו."
"בבת ספר עשיתי תעלול, שתלתי וירוסים בכל המחשבים בבת ספר. זה עלה לי ביוקר. הזמינו את ההורים שלי ואילצו אותם לשלם את כל הנזק, אם אני לא אתקן את מה שעשיתי. השתלתי להם וירוס וי שתיים."
"אה אני מכירה, הוא משתיק את המחשב ואפשר לשחרר אותו רק עם קוד שאתה יצרת."
"בינגו. כמובן שההורים שלי יתחרפנו, ולא באמת התכוונתי לשאיר את המחשבים ככה. זה סתם היה תעלול כדי למשוך תשומת לב. בסופו של דבר שיחרר את כל המחשבים עם הקוד שלי. קיבלתי השהיה מבת הספר ליומים. ואז אבא שלי לקח אוי ללוגן, לא יודע למה הוא חשב שזה יעניין אותו, בכל אופן הוא ביקש ממני להראות לו מה אני יודע. הראתי לו איך אני פורץ למצלמות ועוד כמה דברים שידעתי, הוא ממש התרשם וזיהה את הפוטנציאל שלי. הוא סגר עסקה עם אבא שלי, אין לי מושג מה, למחרת כבר עברתי לבת ספר הכי טוב באזור וכשסיימתי את התיכון רשם אותי לאוניברסיטה, והתחלתי לעבוד אצלו."
"מעניין, אז למה אני פה? אתה תותח."
"כן, יש לי ידע נרחב כמו שראית האבטחה שלנו מטורפת, אבל התקשיתי לפורץ לחשבונות בנק. את יודעת שהאבטחה שם פסיכית."
"כן, אבל אנחנו נצליח עם הקוד החדש שכתבתי, זה רק עניין של זמן."
"טוב היום אני יוצא מוקדם," הוא אומר ומתחיל לקום ולהתארגן.
"למה?"
"יש לבת זוג שלי יום הולדת."
"איזה יופי, מזל טוב!"
"תודה."
"מה אתה מתכנן לה?" אני שואלת הוא מסתכל עליי, מתלבט לרגע.
"טוב אני הולך לספר לך רק כי אני יודע שאת תעריכי את זה הכי הרבה מכולם."
"נו, תספר כבר!"
"בשעה תשע בערב בדיוק. פרצתי לכל המסכים בטיימס סקוור, ושתלתי תמונה של קלף מלכה לב וכתבתי 'מזל טוב למלכת הלבבות'."
"למה?"
"כי יש לה קטע כזה, לכל מקום שהיא פורצת ברשת היא משיארה אחריה קלף של מלכת הלבבות. זה סוד אל תגידי שאמרתי לך."
"למי אני אגיד?"
"אני צוחק, אני יודע שלא תספרי לאף אחד."
"איפה הכרתם?"
"אני וכריסטינה?"
"כן."
"באוניברסיטה כמובן."
"כמובן."
"טוב, אני חייב לעוף ואת צריכה לצאת מכאן."
"למה?"
"הוראות של הבוס." הוא אומר. אני רוטנת אבל קמה, אני לא רוצה לעכב אותו.
"יום הולדת שמח לכריסטינה." אני אומרת לו שהוא יוצא מהאחוזה. יופי מה אני אעשה עכשיו? אני נכנסת לחדר הסלון ומתיישבת, אני מחפשת את השלט ומוצאת אותו על השידה. אני קמה לקחת אותו וחוזרת לשבת. אני מדליקה את הטלוויזיה ומזפזפת בערוצים. אף פעם לא הייתי חובבת גדולה. אני קמה לחדר אולי אני אעשה סיבוב בחוץ. אבדוק את השמירה, לא שאני מתכננת לברוח עכשיו, אבל אולי בעתיד אצטרך את זה. אני מחליפה לטייץ גזרה גבוהה וגופיית בטן, רואים לי פס קטן של הבטן והגב, אני מסתכלת במראה, אי אפשר לראות את הצלקות ככה, וגם עכשיו כבר מחשיך. נועלת נעליי ספורט ויוצא מהאחוזה ומתחילה לרוץ.
"עצרי," זועק אליי אחד החיילים ששומרים על החומות.
"למה?" אני מפסיקה לרוץ אבל ממשיכה ללכת.
"אל תזוזי." הוא מסמן משהו לשומר נוסף.
"עוף לי מהעיניים," אני עונה לו, הוא שולף אקדח.
"פאק, מה נסגר? אני רק רצה כאן."
"את לא זזה או שאני יורה." הוא אומר. כבר הייתי בסרט הזה. הוא מדבר אל הקשר שלו. "זד אחד, כאן זד שתיים, שומע עבור."
"שומע," זה הקול של לוגן.
"תפסתי את האורחת שלך, מנסה שוב לברוח, עבור." הוא אומר.
"מגיע."
"שקרן! לא ניסיתי לברוח, ניסיתי לרוץ." אני אומרת לו.
"שתקי," הוא עונה לי ומנסה לתפוס את ידי. אני בועטת לו במפסעה ומתחילה לרוץ לכיוון הבית, אני רואה את הדלת של האחוזה נפתחת ולוגן יוצא מתוכה אני עוברת להליכה.
"אני נשבעת שרק התכוונתי לרוץ." אני מיד אומרת לו.
"כולם חזרה לעמדות." לוגן אומר בקשר ואז מסתכל עליי במבט שלא אומר לי כלום. "כנסי לבית."
"אתה לא מקשיב לי."
"לא יודע למה חשבתי שאפשר לסמוך עלייך."
"אתה יודע מה, לך תזדיין." אני צועקת עליו מתוסכלת ומסתובבת לרוץ אבל הוא מהיר ממני. הוא אוחז בידי.
"שלא תעיזי."
"אתה לא תאמין איזה דברים אני אעז לעשות." אני אומרת לו ובועטת בו במפסעה. הוא מספיק לסגור את הרגליים וללכוד לי את הרגל, אני מאבדת שיוו משקל ונופלת על התחת.
"תיזהרי איפה את הולכת."
"אני שונאת אותך." אני אומרת לו. הוא מתכופף אליי ומקרב את היד שלו לפנים שלי. אני מעיפה לו את היד ונעמדת.
"אני לא מאמינה שאתה לא מאמין לי! תסתכל עליי. נראה לך שככה רציתי לברוח בטייץ וגופייה?" אני אומרת ומסתובבת
"לא יודע."
"בלי התיק שלי? גם מה הטעם לנסות לברוח? אתה גם ככה לא תניח לי עד שלא אעשה את מה שאתה מבקש, וכבר הסכמתי. לוגן רק רציתי לרוץ. אמרת שאני יכולה להסתובב חופשי."
"בבית."
"לא אמרת רק בבית."
"את מתחכמת."
"אני יכולה לרוץ סביב האחוזה או לא?"
"לא." בן זונה.
"לא צריך בבון כפוי טובה אחד." אני אומרת לו והולכת לכיוון דלת האחוזה מתנגשת בו בכוונה בכתף.
"התכוונתי לא ככה." הוא אומר מאחורי ואני נעצרת.
"תתלבשי, אני לא רוצה שהחיילים שלי הסתכלו עלייך במקום על העמדה שלם."
"אתה רציני? זה בגדי התעמלות!"
"לא מעניין אותי. את חצי ערומה."
"אני לבושה לגמרי."
"ככה את לא יוצאת לריצה." הוא אומר. איזה מעצבן הוא, אין לי ברירה אלה להסכים.
"בסדר אשים חולצה. תגיד לבבונים שלך שלא יעצרו אותי שוב." אני נכנסת לבית והולכת לחדר שלי, אני לובשת חולצה רחבה ויוצאת חזרה למבואה, לוגן ממתין לי שם.
"מרוצה?" אני שואלת ונוגעת בשולי החולצה.
"אל תתקרבי לחומות, תרוצי קרוב לאחוזה." הוא התעלם מההערה שלי.
"בסדר המפקד." אני אומרת לו יוצאת האחוזה.