האקרית

פרק 43

לוגן

אני יושב מול מייקל ואנחנו עוברים על הכספים של העסק שאני מקבל הודעה מאנדרו. אני פותח את הנעילה.
אנחנו בדרך לפנטהאוז.
אני מניח את הניד חזרה על השולחן.
"משהו חשוב?" שואל מייקל.
"אנדרו עדכן אותי שהם בדרך לכאן."
"מעולה, איך שהוא יוריד אותם, כמו שסיכמנו שיסע עם עוד עשרה חיילים ושיסתובבו ליד האחוזה של בראין."
"כן, שלב שלישי מתחיל היום."
"כן, מחר אני אשלח כמה חיילים על אופנועים שיזרקו רימונים בכמה עסקים שלו."
"מעולה." אני אומר.
"זה בטח יגרום לו לקחת את המשפחה שלו ולטוס מכאן."
"נכון, ואז השלב הרביעי והאחרון. הנקמה שלנו. חיכיתי יותר מידי זמן לנקום את מות ההורים שלי."
"אני עדיין חושב שלחטוף אותו ולענות אותו, זה מוות יותר אכזרי."
"לא. הוא ימות בדיוק איך שההורים שלי מתו. בהתרסקות מטוס, אני רוצה שהוא יחוש את אותו הפחד עד שהמטוס התרסק."
"אתה יודע שהוא יכול לבחור לעלות למטוס נוסעים רגיל ולא לטוס עם המטוס הפרטי שלו."
"נכון, בגלל זה דון ידאג שיגיע הרגע לקנות את כ הכרטיסים הפנויים, לא תהיה לו ברירה. אני לא פסיכופט מזדיין כמוהו. לא ארצח אנשים חפים מפשע, ילדים תינוקות. אין סיכוי, בחיים לא אגרום למטוס נוסעים להתרסק רק כדי לרצוח אותו, כמו שהוא עשה להורים שלי. אם הוא עולה על מטוס נוסעים, הנקמה שלי לא תצא לפועל."
"נקווה שהוא יחליט לטוס במטוס הפרטי שלו."
"כן."
"ואליסה יודעת מכל זה?"
"לא."
"כשהיא תדע למה היא באמת פה, כל הקשר שלכם יתפוצץ לך בפנים."
"אני יודע." אני עונה לו בפנים חתומות אבל מרגיש את הלב שלי פועם בחוזקה, רוצה להגיד לי שהוא לא מסכים איתי. בעיה שלו.
"איך אתה מתכוון לגרום לה לשתף פעולה עם זה, כי גם להפיל את המטוס הפרטי שלו זה רצח, היא לא תסכים לזה."
"אמרתי לדון לעבוד עליה. לאתגר אותה בתחרות לפרוץ למטוס מפרטי. המטוס הפרטי של בראין, היא לא יודעת את זה, אפילו לא חושדת. ברגע שהיא תצליח לחדור למטוס, דון יגיד לי ואני אתפוס לה את הידיים וירחיק אותה מהמחשב ודון כבר ימשיך משם."
"וזה יהיה הסוף של הקשר שלכם."
"לכל דבר יש סוף, וזה יהיה הסוף שלנו. הכי חשוב לי זה הנקמה שלי, אני לא מוותר עליה." אני אומר ומרגיש טעם מר בפי. אני לא רוצה שזה יהיה הסוף שלנו, היא נכנס לי מתחת לעור, ואני מקווה שהיא תשלח לי. למרות שאין סיכוי זה בגידה באימון שלה. אם אני צריך לוותר על משהו, אז אני מוותר עליה, עד היום אני נשמתי, חלמתי וייחלתי לרגע הזה. שבו אנקום בבריאן. יכולתי לחטוף אותו ולהתעלל בו שבוע שלם אבל לא, אני רוצה שהוא ימות בדיוק איך שהוא הרג את הוריי, וכך זה יהיה. 
"באיזה שעה אתם חוזרים לאחוזה?"
"בטח אחרי צהרים כזה."
"אוקיי. אז נתראה מחר." הוא אומר ונעמד. הוא יוצא מהמשרד שלי. אני שומע את הדלת נפתחת. אני יוצא גם מהמשרד. אליסה נפרדת מליאו שנכנס לחדר שלו.
"חודר עמוק." אומר לה מייקל והיא מתחילה לצחוק.
"אתה משוגע!" היא עונה לו. אני שונא את המשחק הזה שלהם, לבחירת שם למעדון שאני בחיים לא אתן למייקל אישור לפתוח. "עומד דום."
"אהבתי הרמיזה לצבא, החרמניות יעופו על זה." הוא אומר לה.
"אתה הולך?"
"כן, נתראה מחר באחוזה."
"לילה טוב." היא אומרת לו ומתקדמת לכיוון החדר כשהיא רואה אותי. "היי."
"היי, לך." אני עונה לה, היא מתקרבת עליי ומחבקת אותי. פאק. היא מתחילה לסדוק את החומה שלי. זה לא טוב. שיגיע הרגע שהיא תעזוב זה יהיה לי קשה יותר ממה שאני מוכן להודות.
"איך היה היום שלך?" אני שואל ומנשק אותה על ראשה.
"היה ממש טוב. איך שמחתי לעזור להם."
"אני שמח."
"סיימת כאן?"
"כמה דקות."
"אוקיי אני נכנסת למקלחת." היא אומרת.
"זאת הזמנה לסקס?"
"לא! רק סיפרתי לך את התוכניות שלי." היא ישר מתגוננת. אני מת עליה.
"למה אני לא כלול בהן?"
"כי לך יש את התוכניות שלך, הרגע אמרת שאתה צריך לסיים כמה דברים."
"תכניות יכולות להשתנות." אני אומר יותר לעצמי מאשר לה.
"לא אם תכננת אותם כבר הרבה זמן." היא עונה. כאילו היא יודעת את הוויכוח הפנימי שלי.
"נכון, אבל פתאום יש לך אופציות אחרות, ואת מבינה שאת יכולה למצוא תוכנתי אחרת יותר טובה ועדיין להשיג את המטרה שרציתי."
"טיעון טוב." היא אומרת. אני עדיין יכול להשיג את הנקמה שלי, אני רק צריך לחשוב על דרך אחרת. אני מתכופף ומרים אותה אליי ומשתלט על הפה המתוק שלה.

למחרת אני מתעורר כשראשי קבור בשיער של אליסה, יש לה ריח משכר, אני מצמיד את גובה העירום לשלי, מתענג על חום גופה לפני שאני קם מהמיטה.
אני נכנס לחדר עבודה ומתעדכן עם אנדרו.
"ווידיתם שהאנשים של בראין ראו אתכם?"
"בטח, הם ראו אותנו, וגם דאגתי לפוצץ אחד מהם ולשלוח אותו לבת חולים."
"מעולה." אני אומר לו. התוכנית שלי גאונית. עוד מעט ירעדו לבראין הביצים והוא יטוס מכאן.
"אתמול רציתי לעדכן אותך שנתקלתי במאט."
"איפה?"
"ברחוב של האנשים חסרי הבית, הוא עבר שם ועצר להגיד לי שלום."
"מה הוא עשה שם?"
"הוא אמר שהוא היה בדרך לאיזו שהיא חנות כדי לקנות משהו שמוכרים רק שם, משהו לאבקת סוכר."
"הבנתי."
"עוד משהו חריג."
"לא." עונה לי אנדרו.
"אוקיי, תחזור לעבודה." אני אומר לו ומנתק את השיחה. אני עורך עוד כמה שיחות לפני שאני חוזר לאחוזה, אמשיך משם כבר את העבודה. דפיקה בדלת.
"כן." אני קורה. ליאו פותח את הדלת, הוא לבוש בחליפה.
"מה אתה בהלם?" הוא שואל אותי.
"אתה ער מוקדם בבוקר, לבוש בחליפה ואתה לא שיכור." אני מציין את המובן מאליו.
"אתה חד הבחנה."
"בהחלט. תמיד."
"אני חוזר לעבודה." הוא אומר.
"מה קרה?"
"מה צריך לקרות?"
"ככה סתם החלטת להפסיק לשתות ולהתבכיין?"
"כן, יצאתי מהדיכאון שלי ולא בזכותך."
"אז בזכות מי? למי אני צריך לשלוח מתנה?"
"מצחיק מאוד."
"אז כל השטויות שאני משתלט לך על החיים מאחורינו?"
"לגמרי, נשכח כאילו לא היה."
"יופי. אגיד למייקל שאתה חוזר לעניינים."
"יש לנו רק בעיה אחת."
"מה?"
"אליסה."
"מה איתה?"
"היא חייבת לצאת מהמשווה של הנקמה שלנו."
"למה?"
"היא בחורה טובה, שהחיים זרקו עליה מכות, אחת אחריה השנייה. אני לא רוצה להיות המסמר האחרון בארון קבורה שלה."
"התאהבת בה?" אני שואל אותו ומגרף את ידי מתחת לשולחן.
"נראה לך? מה קשור?" הוא מתרומם מהכיסא בעצבים ונשען על השולחן.
"תירגע."
"איך אתה יכול לשאול את זה. היא איתך, ידעתי את זה מהרגע הראשון."
"הנקמה היא מעל הכל." אני עונה לו אחרי שאני נרגע.
"אל תגיד את זה כי זה שקר."
"ליאו," אני נועם באזהרה.
"אני רואה איך אתה איתה."
"איך אני איתה?" אני שואל, אני רוצה לדעת מה הוא רואה, מה כולם רואים.
"היא חשובה לך ואתה הולך לשבור לה את הלב וגם לך כי אתה בהכחשה שהיא לא חשובה לך."
"וכל זה הבנת כשהתהלכת כאן כמו שיכור בשבוע האחרון?"
"כמו שאמרתי את בהכחשה, אתה תבין את זה רק כשהיה מאוחר, היא לא תסלח לך."
"ליאו מה אתה רוצה?"
"שתחשוב על דרך אחרת, דרך שלא צריך את אליסה." הוא אומר ומביט בעיניי, אני מסתכל עליו לא מסיט את מבטי, ואני מבין שאני חייב להעיף אותו מכאן, כי אני לא רוצה להתמודד איתו, כי אני מספיק אוכל את הלב לעצמי, אני לא צריך גם אותו.
"אחשוב על זה."
"יופי." הוא אומר ויוצא מהמשרד. אני מעדכן את מייקל שליאו חזר לעצמו. פאק! בא לי להעיף את כל הדברים מהשולחן, בא לי לשבור כאן הכל. לעזאזל הוא צודק, אליסה חשובה לי, יותר ממה שאני מוכן להודות. חייב לחשוב על דרך אחרת בלי שאצטרך לוותר על הנקמה שלי. אני יוצא מהמשרד כי אם אשאר שם אשתגע ממחשבות. אני הולך להעיר את אליסה ומוצא אותה בחדר ארונות מתארגנת. "איך ישנת?"
"מעולה." היא אומרת ומנשקת את שפתיי. אני בוחן אותה. גוף סקסי של אלה, עיניים הצבע חום בהיר, שיער גלי, עם גוונים טבעיים, ופה עוקצני ושמטריף אותי. אני צריך בחורה צייתנית לא קללה יפהפייה שתעשה לי את המוות.
"מה קרה?"
"למה את חושבת שקרה משהו?"
"אני רואה את זה בפנים שלך, אתה רוצה לספר לי משהו גרוע."
"בואי תראי בעצמך." אני אומר לך ומושך אותה מהחדר לכיוון השולחן בפינת אוכל, שם ממתין לנו ליאו.
"בוקר טוב," הוא אומר. היא מסתכלת עליו, גם בהלם ואז עליי ואז שוב עליו.
"מי מת?" היא שואלת. נראה לי התאהבתי בה בזה הרגע.
"נו באמת." אומר ליאו ומגלגל את עיניו.
"למה אתה ער, ועוד לובש חליפה? אתה שתוי? אני לא רואה אלכוהול על השולחן."
"ככה בדיוק הגבתי."
"אתם מוכנים להפסיק את כל הדרמה הזאת ולשבת." הוא אומר לנו. אליסה מתיישבת וגם אני. טוני מגיע ומניח מולנו צלחות של אוכל.
"מה קרה אתמול?" אני שואל את אליסה.
"כלום, כלומר שום דבר מיוחד שמצדיק את זה." היא אומרת.
"אם אתם לא מפסיקים אני הולך למביא לשולחן בקבוק של וויסקי." הוא מאיים.
"לא! שלא תעז." אליסה נלחצת. "אני שמחה זה הכל!"
"יופי." הוא עונה.
"אז אני מבינה שדיברתם." היא אומרת ושינו מהנהנים. "פתרתם את כל המחלוקות בינכם?"
"הכל חוץ מאחד."
"ליאו." אני נועם באזהרה. אני ארצח את הילד הזה.
"אני סומכת עליכם שתפתרו גם את זה." אני אומרת מהר כדי שזה לא יתפתח לריב. "אז מה התוכניות להיום?"
"אני יוצא לעבודה." אומר ליאו.
"ואנחנו חוזרים לאחוזה." אני מעדכן את אליסה. "ליאו לפני שאתה יוצא תסדר לך את התיק."
"בסדר." הוא עונה, כשאני שומע את הדלת נפתחת. אני מסובב את ראשי וראה את מייקל, פקינג נהדר.
"בוקר טוב." הוא אומר.
"מה אתה עושה כאן? אמרנו שנפגש באחוזה."
"נכון אבל הייתי חייב לראות את זה בעצמי."
"אל תתחיל גם אתה." אומר ליאו.
"לא מתחיל כלום, אני שמח שהתאפסת על עצמך כי כבר נימאס לי לטפל בעסקיים שאתה אחראי עליהם."
"יופי כי אני חוזר לעבודה." אומר ליאו וקם מהשולחן.
"יום טוב," אומרת לו אליסה. הוא עונה לה לפני שהוא יוצא מהבית.

אנחנו מכנסים לאחוזה, הכל מבריק ונקי אי אפשר לנחש שלפני כמה ימים התרחש כאן מלחמת עולם. טוני נכנס עם התיקים.
"שים לי את התיק בחדר." אומרת לו אליסה.
"תעברי לחדר שלי, גם ככה אנחנו ישנים יחד."
"אבל זה המקום הפרטי שלך."
"אז?"
"אם נריב אתה תרצה את השקט שלך."
"אז אני אשן בחדר אחר."
"לא, ממש לא. אתה לא תצא מהחדר שלך."
"למה אנחנו רבים על מה יקרה עם נריב?" אני שואל אותה.
"כי אנחנו בטוח נמצא על מה לריב, במיוחד עכשיו שאני כבר לא אסירה שלך."
"אם תעשי את כל מה שאני מבקש לא נריב בכלל." אני אומר לה.
"אני אעשה לך את המוות עד הנשימה האחרונה שלי."
"זה כי את בלתי נסבלת."
"ואתה בבון שלא שולט בעצבים שלו."
"איך אני יכול לשלוט בעצבים שלי כשאת אוהבת לנגן עליהם."
"אני אוהבת מוזיקה."
"מעולה, אני יכול לחשוב על כלי אחד שאת יכולה לנגן עליו." אני אומר ומסתכל על זין שלי.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאני אכניס אותו לפה שלי?"
"כן, ותלקקי אותו כמו סוכריה."
"אני את הסוכריות שלי אוהבת ללעוס." היא אומרת ועושה רעש עם השיניים שהיא סוגרת את הפה.
"פאק אליסה!" אני מתכווץ רק מהמחשבה. "אני לא ברש של קינקי אבל אם את אוהבת אין לי בעיה לנשוך אותך."
"אם השיניים שלך יגעו בי אני אדאג להוריד לך את כולם." היא אומרת לי ואני צוחק.
"מה מצחיק?" שואל  מייקל שנכנס לבית.
"תלקקי אותו." היא אומרת למייקל.
"זה טוב!" הוא עונה כבר מבין למה היא מתכוונת. "לוגן ביקש ממך את זה עכשיו?"
"כן." היא עונה לו, והוא מתחיל לצחוק.
"לוגן אתה צריך להתחיל להיזהר אני מתאהב בה."
"ממש, אתה מאוהב בנסיכת הקרח שהולכת לעשות לך את המוות. אני מת לראות את זה."
"כל אחד והנסיכה שלו." הוא אומר לי.
"טוב בנים, יש לי עבודה, נתראה אחר כך." היא אומרת והולכת לחדר המחשבים.
"עמוק יותר." מייקל צועק לה.
"אני אוהבת." היא אומרת ואנחנו שומעים אותה עוד צוחקת במסדרון. אני בצרות צרורות.