האקרית

פרק 42

אני יוצאת עם לוגן לסלון מייקל יושב על הספה.
"תשפריץ עליי." הוא אומר לי.
"מייקל זה גרוע!"
"אני אוהב את השם הזה." הוא צוחק.
"לא, אין מצב שאתם מתחילים עם זה עכשיו." אומר לוגן.
"תשחקי איתו." אני מתעלמת מלוגן ואומרת למייקל.
"אני אוהב את זה!"
בלתי נסבלים." לוגן ממלמל.
דפיקה בדלת. טוני נגש לפתוח את הדלת וחוזר עם גבר שנראה ממש מפחיד ומסוכן, יש לו שיער שחור קצוץ, גוף שרירי ורחב. האווירה נהייתי רצינית פתאום.
"בוס, החיילים למטה ממתינים." הוא מדבר אל לוגן.
"אליסה זה אנדרו, כל מה שאת צריכה תבקשי ממנו." הוא אומר לי ואני מסתכלת עליו בלחץ, הוא מפחיד אותי. אני מהנהנת לא סומכת על הקול שלי.
"תחכה למטה." לוגן אומר לו, והוא יוצא מהבית. ליאו יוצא מהחדר ונכנס לסלון.
"מה יש אליסה?"
"מה יש? איפה מצאת אותו? הוא נראה כאילו הוא יצא מתוך הסיוט של השטן."
"מעולה. אז אל תעשי לו בעיות." עונה לי לוגן.
"למה זה מעולה? הוא קיבל הוראות לגעת בי עם אני בורחת?" אני שואלת אותו. לוגן מתקרב אליי עד שהוא ממש קרוב אליי, אני יכולה להריח את הבושם שלו. את הבל פיו.
"עם מישהו ישים את הידיים שלו עלייך אני אחתוך לו אותם."
"עוד פעם אתה מתחיל עם השטויות האלו?"
"אליסה את לא צריכה לפחד ממנו, ההפך הוא צריך לפחד ממך, כי אם הוא לא יעשה מה שתבקשי ממנו, או שהוא לא ישמור עלייך טוב. אני ירה לו כדור בראש."
"אבל הוא יפחיד שם את כל האנשים. תגיד לו לא להתקרב אליי."
"אני אגיד לו שישמור על מרחק סביר."
"אוקיי."
"אז את לוקחת איתך את השיכור?" לוגן שואל בכוונה בקול.
"תפסיק עם זה. הוא לא שתה היום בכלל." אני מגינה על ליאו.
"הוא רק יתעורר."
"הוא לא ישתה, הוא הבטיח לי." אני אומרת ולוגן מגחך.
"לא הייתי בונה על זה."
"אתה רומז שאני משקר? אומר לה סתם דברים? מעניין מאיפה הייתי יכול ללמוד את זה."
"די! אל תתחילו עכשיו." אני אומרת ותופסת את ידו של ליאו ודוחפת אותו לדלת. "אנחנו הולכים." אני אומרת וליאו מנופף ללוגן לשלום וממשיך להתגרות בו.
"ליאו אתה חייב להפסיק להתגרות בלוגן." אני אומרת לו במעלית.
"הוא פשוט מבקש את זה."
"הוא יפוצץ אותך במכות."
"הוא מרביץ כמו בת."
"אין לי כוחות אליכם." אני אומרת לו שדלתות המעלית נפתחות ואני יוצאת לפניו. "הלוואי ותשלימו כבר." אני ממלמלת. אני רואה את אנדרו וצמרמורת עוברת בגופי. הוא ממתין לי ליד הרכב. אנחנו יוצאים מהלובי והוא פותח לי את הדלת אחורית אני נכנסת לרכב ליאו נכנס אחרי, ואנדרו נכנס למושב ליד הנהג. אני מוסרת לו את הכתובת ואנחנו נוסעים.
"אז עכשיו את יכולה להגיד לי לאן נוסעים?"
"לעזור לחברים שלי."
"ואיך נעשה את זה."
"נקנה להם אוכל מהמאפיה ונחלק להם כסף."
"הבנתי."

הרכב נעצר ליד המאפיה ואני יוצאת עם ליאו. אנחנו נכנסים ואני מחילה להעמיס מאפים בקופסאות.
"מה לקחת?" שואל ליאו.
"מה שנראה לך טעים." אני עונה לו. אחרי שמילנו שמונה קופסאות, אני משלמת ואנחנו יוצאים. "אנדרו אנחנו הולכים שני רחובות ליד." אני אומרת לו.
"בסדר, אני אחרייך עם הרכב." הוא אומר לי. אני הנהנת ואני מתחילה להתקדם, ליאו לצידי.
"כאן הייתי חיה?"
"כן, כאן ישנתי, אם האנשים האלו, אנשים שהחברה מעדיפה להתעלם מהם, אבל כולם כאן אנשים טובים שמנשים לשרוד את היום הבא. אני יצאתי מהמעגל הזה, אבל לא שכחתי אותם." אני אומרת לו. "הנה הגענו."
הם מזהים אותי ומתקרבים אילנו, אני נותנת להם את הקופסאות והם עוזרים לי לחלק את האוכל. ליאו עומד לידי בשקט ומחלק את האוכל. אני רואה את אנדרו נשען על הרכב ומסתכל עליי ועל ליאו הוא לא מתרקב אליי כמו שלוגן הבטיח. אני שמחה. אני מוציאה את הכסף מהתיק ומתחילה לחלק לאנשים, מדברת איתם קצת, בודקת אם לא חסר להם כלום. אני רואה את האישה עם התינוקת והילד הקטן, אני ממש מתבאס שלו קניתי לו כלום. אני נגשת אליהם ונותנת לה יותר כסף.
"זה בשביל התינוקת."
"תודה רבה, שאלוהים יברך אותך."
"רק תשמרי על עצמך ועל הילדים." אני אומרת לה ומדברת קצת עם הילד הקטן. אני ממשיכה לחלק את הכסף, אני רואה כמה פרצופים חדשים. אני עוברת בין כולם ומחלקת את כל הכסף שלוגן נתן לי.
"סיימתי." אני אומרת לליאו שנראה קצת נסער. "אתה בסדר?"
"כן. תמיד התעלמתי מהעובדה שיש אנשים בלי בית, אבל עכשיו זה תפס אותי לא מוכן. יש כאן ילדים קטנים, זה נורא."
"לגמרי."
"רייבן! רייבן!" לפתע אני שומעת אישה קוראת. היא מסתובבת בהיסטריה וצורחת בכל כוחותיה. היא ממלמלת דברים לעצמה. "הוא מצא אותה, הוא מצא אותנו, הוא חטף אותה. רייבן." היא צועקת
"אפשר לעזור לך?" אני נגשת אליה.
"רייבן," היא צועקת.
"בת כמה היא?" אני שואלת.
"בת שנתיים, יש לה שיער שחור ועיניים חומות. רייבן." היא ממשיכה לצעוק ולחפש.
"ליאו בוא נתפצל, נעזור לה לחפש את הילדה שלה."
"בסדר," הוא אומר לי והולך לכיוון השני. מבטי מצטלב עם של אנדרו ואני רואה שהוא מדבר עם מאט! מה המטומטם הזה עושה כאן. הוא נהיה ממש אובססיבי אליי. רק לא ינסה לחטוף אותי או משהו. אני בעצמי מתחילה לפחד. אני צריכה לשמור על קשר עין עם אנדרו כל עוד הוא שומר עליי מאט לא יעז לעשות כלום.
"אליסה!" זה קולו של ליאו. אני מסתובבת אליו ואני רואה בידיו ילדה קטנה עם שיער בצבע שחור ועיניים חומות כמו שלי. היא כל כך יפה והיא נראת בת שנתיים.
"רייבן, נראה לי ליאו מצא אותה." אני אומרת לקלייר המבוהלת. היא מסתובבת ורואה אותה בידיים של ליאו.
"רייבן," היא רצה אליהם ולוקחת אותה מידיו של ליאו. היא מנשקת אותה ומחבקת את הילדה הקטנה שלא שמה לב בכלל לסערה שהתחוללה כאן.
"איפה היא הייתה?" אני שואלת את ליאו.
"שיחקה עם חתולת רחוב."
"תודה לך, אני לא יודעת איך להודות לך." אומרת לו קלייר.
"את לא צריכה, רק תשמרי על עצמך ועליה." אומר ליאו ומלטף את רייבן. "איך קוראים לך?"
"קלייר." היא עונה
"נעים מאוד קלייר, אני ליאו."
"מה את עושה כאן?"
"אני חבר של אליסה, היא בקשה את עזרתי היום." הוא מצביע עליי.
"כן, המלאך שלנו, היא תמיד עוזרת לכולם, והפעם היא הביאה איתה מלאך נוסף, תודה לך שמצאת את רייבן שלי."
"אני לא מלאך, תאמיני לי רחוק מזה. רק עזרתי בחיפושים." אומר לה ליאו.
"עוד פעם את!" הבן הצעיר שלה מתקרב אלינו. "אמרתי לך אנחנו לא צריכים את הכסף שלך אנחנו מסתדרים לבד. אנחנו לא צריכים טובות."
"כריס! אתה לא מדבר אליה ככה. כבר אמרתי לך כמה פעמים. תתנצל עכשיו." אומרת לו קלייר.
"הסברתי לך, שזאת לא טובה ואני לא רוצה כלום בתמורה."
"ואני אמרתי לך שאין דבר כזה, אף אחד לא מחלק כסף בחינם."
"עובדה." אני עונה לו.
"תתנצל עכשיו." אומרת לו קלייר.
"אדון צעיר, אני גרתי ברחוב ארבע שנים ואני עוזרת לחברים שלי, לא שכחתי אותם למרות שהצלחתי לצאת מהרחובות. אני עוזרת לחברים שלי כאן כמה שאני יכולה."
"יופי לך שהצלחת לצאת מכאן, עכשיו תעזבי אותנו בשקט." הוא אומר לי.
"כריס אזהרה אחרונה!" אומר לו קלייר. "אני מצטערת, קשה לו לסמוך על אנשים."
"ברור, הוא צודק. אסור לסמוך על אף אחד." אומר ליאו.
"מי אתה?" שואל אותו כריס.
"אני חבר של אליסה."
"אה היא הביאה אותך לכאן, את החבר העשיר שלה כדי לעשות עלייך רושם? שהיא עוזרת למסכנים כמונו?"
"ממש לא! אין לי מה לעשות עליו רושם, אנחנו לא יוצאים. הוא חבר שלי והייתי צריכה עזרה עם האוכל."
"מה שתגידי." הוא אומר לי ולוקח את רייבן מהידיים של אמא שלו, ונתקל בליאו כשהוא הולך לפינה שלהם.
"כריס, תחזיר את זה עכשיו." אומר לו ליאו. כריס קופא לשנייה, ואז חוזר הוא מושיט לליאו את השעון שלו.
"כריס! אני לא מאמינה שגנבת לו את השעון." אומרת קלייר, "אני ממש מצטערת."
"כריס תתנצל עכשיו!"
"אני מתנצל." אומר כריס אבל רואים בברור שהוא לא מתנצל.
"לך למקום עכשיו אדון צעיר אנחנו נדבר על זה." אומרת לו קלייר והוא הולך. "בבקשה אל תזמין משטרה."
"אני לא אזמין משטרה." אומר לה ליאו.
"אליסה, ליאו אני ממש מתנצלת, שנתיים ברחובות הפכו אותו ל..."
"קלייר, אין לך מה להתנצל. רק תשמרי עליו שלא הסתבך בצרות." אומר לה ליאו.
"הכל בסדר, תשמרי על עצמך ועל הילדים." אני אומרת לה. "אחזור בשבוע הבא שוב, הכסף אמור להספיק לך לאוכל לרייבן."
"תודה רבה לשניכן, מלאכים אתם." היא אומרת והולכת לפינה שלה.
"ליאו אני מצטערת על זה. הייתי צריכה להגיד לך להשאיר את הדברים היקרים בבית יש כאן מלא גנבים."
"הכל בסדר. אני פתאום מבין," אומר לי ליאו.
"מבין מה?"
"שבזמן שאני התבכיינתי על שטויות אנשים נלחמים על החיים שלהם."
"זה לא נכון לבטל את הכאב שלך, אבל אני שמחה שהמקום הזה נתן לך נקודת מבט נוספת על החיים."
"סיימת כאן?"
"כן, תודה שבאת איתי."
"אשמח לבוא איתך, גם בפעם הבא."
"באמת?"
"כן."
"אוקיי, אני אקרא לך." אני אומרת לו כשאנחנו מתקדמים למכונים. אנדרו פותח לנו את הדלת ונכנס למושב שליד הנהג.
"לאן?" הוא שואל.
"לפנטהאוז." אני אומרת.