האקרית

פרק 34

אליסה
כל הגוף כאב לי במיוחד בכתף האחורית. אני מסתכלת מעבר לכתף מנסה להסתכל מתחת לחולצה, אני רואה שפשוף רציני ודם.
"את בסדר?" הוא שואל.
"כן, איך אתה?"
"אני לא חושב שנפצעתי באופן משמעותי, את לעומת זאת מדממת בכתף, ויורד לך דם מהמצח."
"אני אהיה בסדר."
"הכל כאן נהרס, ייקח כמה ימים כדי לסדר כאן הכל ולהזמין ציוד חדש ועד שהוא יגיע..." הוא אומר ומרים מהרצפה את הכסא שלו. אני מביטה במסכים אני רואה את לוגן ומייקל בחוץ על הדשה משתלטים על העניינים, עייני עוברות בין המסכים עד שאני נעצרת על קלף של מלכת הלבבות. לא יכול להיות!
"דון," אני קוראת לו, ומצביעה לו על המסך.
"פאק! אין סיכוי. לא, לא ולא. זה לא ייתכן." הוא לוקח את הנייד שלו ומחייג. "המספר לא זמין! איזו זונה מזדיינת." הוא מקלל.
"זאת כריסטינה?"
"ככה זה נראה. היא התקרבה אליי כי ללמוד את דרך הפעולה שלי, את הקודים שלי וככה היא השלטתה על המחשבים."
"איך אני אספר את זה ללוגן, הוא ירצח אותי."
"הוא לא, זאת לא אשמתך."
"לוגן לא יאהב את זה בכלל."
"את מה אני לא יאהב?" זה לוגן בכניסה לחדר.
"זאת לא אשמתו של דון, היא עבדה עליו." אני ישר אומרת לו.
"לא אשמתו? מי עבדה עליו?" לוגן לא מבין.
"אליסה תודה, אבל זה פשלה שלי אני אספר לו." מתערב דון.
"תספר לי מה?" שואל לוגן.
"אתה רואה את הקלף הזה על המסך?" שואל דון.
"כן, גם ראיתי את זה מקודם, מה זה אומר?" שואל לוגן.
"זה אומר שהחברה שלי בגדה בי, היא התקרבה אליי, כדי ללמוד את שיטת הפעולה שלי, כדי להשלטת על המצלמות. אם אליסה לא הייתה מבחינה במשהו מוזר, לא היינו עולים על זה."
"הכל בגלל הזין שלך? הפלת אותנו בגלל זיון?" אומר לו לוגן ומתקרב אליו ונותן לו שני אגרופים, דון עף אחורה ונופל על הישבן. אני נגשת ללוגן ואוחזת את ידו, ונעמדת לפניו.
"הוא לא ידע, תעזוב אותו." אני מניחה יד על החזה שלו הוא מתרחק ממנה כמו מאש.
"אליסה אני ממש עצבני, אני מציעה לך לעוף לי מהפנים." הוא אומר לי בשיניים חשוקות.
"לא זזה מכאן. לא אתן לך לפגוע בו. הוא לא ידע, זה לא מגיע לו."
"אליסה לא אחזור על דבריי פעם נוספת."
"מה תעשה? תחתוך אותי? אה כבר עשית את זה. אולי תגזור לי את השיער? אה גם את זה עשית. אולי תזיין אותי? אה גם את זה עשית."
"ואת נהנתה מכל רגע ורצית עוד."
"רציתי." אני אומרת ומתקרבת אליו. "עכשיו אני רוצה שלא תבגע בדון." אני מחליטה טקטיקה אחרת כי אם אלך איתו ראש בראש, הוא יורד גם לי את הראש וגם לדון. אני מנסה שוב ומניחה את ידיי על החזה שלו. "בבקשה..."
"לוגן מישהו צריך כאן טיפול?" שואל גבר שאני לא מכירה. לוגן מתרחק ממני וידי נופלות לצידי גופי.
"כן דוק, תבדוק אותם." לוגן מצביע אלינו.
"אני לא צריכה טיפול," אני אומרת ומתחילה לצעוד החוצה. לוגן נעמד וחוסם לי את היציאה. "תני לרופא לבדוק."
"לא רוצה. אני צריכה רק מקלחת ואני מסודרת." אני אומרת כשהרופא נכנס לחדר ומתכוף ליד דון בודק אותו. 
"אני מתעקש."
"לוגן אני לא רוצה שהוא יגע בי."
"הוא לא יגע בך, רק יבדוק לך את הכתף."
"אני לא מורידה את החולצה שלי בפני אף אחד, אוקיי?" אני אומרת לו. אני כל כך מתביישת בצלקות שלי שהמחשבה שאצטרך להוריד חולצה ולתת לו להסתכל על הגב שלי, גורמת לבטן שלי להתהפך ובא לי להקיא.
"אוקיי." הוא אומר לי ומפנה לי את הדרך.
"תודה," אני אומרת לו. הוא מבין אותי. אני מתחילה להירגע אף אחד לא יראה לי את הגב. אני עוברת במסדרון כולו מלוכלך ויש קליעים על הרצפה וחורים בקירות. הסלון בכלל בלגן וגם המבואה. הדלת של הבית הרוסה. אני שומעת קולות מבחוץ והולכת לכיוון מפתן הדלת, אוויר צח לא יזיק לי עכשיו. אני יוצאת החוצה. הכל גופות פזורות על הדשה שהיה ירוק ועכשיו הוא אדום. המכוניות מפוצצות ויש עשן בכל מקום, יש כאן הכל חוץ מאוויר צח, אני מתחילה להשתעל כשגל של עשן שחור עף לכיווני.
"היי," אומר לי מייקל, לא הבחנתי בו. "מה שלומך?"
"בסדר." אני אומרת ומחבקת את עצמי למראות הקשים.
"כנסי לבית. עוד רגע אחד החיילים ייקח אותך מכאן."
"לאן?"
"לוגן לא עדכן אותך?"
"לא." אני עונה ומבחינה במרחק רב ממני, בחמישה גברים יושבים על הברכיים והידיים שלהם קשורות מאחורי הגב.
"מה אתם מתכוונים לעשות איתם?" אני שואלת.
"אליסה כנסי בבקשה לתוך הבית."
"איפה המשטרה? למה היא לא מגיעה לכאן?"
"אליסה," קורא לי לוגן ממפתן האחוזה, אני מייקל מסתובבים.
"תודה לאל," ממלמל מייקל לידי. אני הולכת לכיוונו כי תשובות אני לא אקבל מייקל. לוגן מפנה לי את הכניסה. אני נכנסת והוא צועד אחריי.
"מה אתה מתכוון לעשות עם השבויים?"
"להוציא מהם מיידע ואז להרוג אותם."
"זה לא קיצוני מידי?"
"קיצוני? את לא היית כאן בשעה הקרובה? הם היו רוצחים כל אחד מאיתנו כולל אותך. על זה משלמים להם כסף." אני לא מאמינה שאני מסכימה עם דבריו אבל אני מבינה את ההיגיון.
"למה המשטרה לא מתערבת?"
"היא אף פעם לא מתערבת בחיסולים של המאפיה."
"ככה היא מאפשרת לכם לחסל אחד את השני ועוד לאור יום?"
"למה את בהלם? אנחנו עושים בשבילם את העבודה הקשה. במקום לבצע מעצרים, אנחנו פשוט רוצחים אחד את השני. זה יעיל יותר בשבילם."
"מושחתים!"
"בדיוק. אני משלם להם המון כספים כל חודש בשביל לא להתערב, להעלים עין. וזה עובד מצוין בשביל שני הצדדים. אני רוצח את כל המתחרים שלי, שכולם פשעים, וככה הם לא מבצעים מעצרים הפושעים לא תופסים מקום בכלא, והעולם יותר טוב." הוא עונה ופותח לי את הדלת.