האקרית

פרק 17

אליסה

המעלית נפתחת בקומת מרתף. בקומה חשוכה יחסית, הקירות לא צבועים ומרוחים בטיח שנראה לא גמור, הריצפה לא מרוצפת ויש לכלוך בכל מקום ואפילו נזילות מים ורטיבות וריח של סירחון, כאילו לא סיימו לבנות את הקומה הזאת. כאילו אנחנו נמצאים בבית אחר.
"חשבתי שאמרת שיש לך מלא כסף."
"זה בכוונה ככה, ליצור אפקט של פחד."
"זה מצליח." אני ממלמלת כשגל של קור חודר לי לעצמות. הוא מתקדם ואני לא רוצה לצאת מהמעלית. יש לי תחושה לא טובה.
"בואי."
"לוגן תראה."
"מר אוונס."
"כן, כמובן, מר אוונס," אני לא במצב להגיד לו שהוא יכול לדחוף את מר אוונס לתחת שלו, "יש לי מלא עבודה בלכתוב את הקוד..."
"יש לך את כל הזמן שבעולם," הוא אומר מתקרב אליי ומושך את ידי. אני נותנת לו לגרור אותי למרות שהמגע שלו צורב לי את העור. אני שומעת צרחה, קול של גבר. 
"מה זה היה?" אני שואלת ומנסה למשוך את ידי.
"צעקה," הוא עונה בפשטות.
"אני יודעת שזאת הייתה צעקה, התכוונתי למה יש צעקות של גבר?"
"בואי נברר," הוא אומר ומשך אותי עד שאנחנו מגיעים לדלת בלויה, הוא פותח אותה, דוחף אותי נכנס אחרי וטורק את הדלת. אני מביטה מסביב החדר גם כאן מוזנח, הקירות בצבע אפור של בטון, אין חלונות ורואה שני גברים מפחידים שאני לא מזהה ואת מייקל. במרכז החדר יש גבר קשור לכיסא יורד לו דם מהפנים. לוגן משחרר אותי.
"היא לא יוצאת מכאן," הוא אומר לאחד הגברים שליד הדלת, וזה זז ונעמד בגבו לדלת. אני נשארת במקומי וזזה מעט לכיוון הקיר. לוגן מתקדם לכיוון הגבר הקשור.
"מה היא עושה כאן?" שואל מייקל.
"צופה," עונה לו לוגן, "ג'ק..." הוא פונה לגבר הקשור.
"לוגן בבקשה לא התכוונתי לגנוב ממך, רק השאלתי את הכסף, אני אחזיר הכל."
"רק השאלת? ומתי התכוונת לספר לי על זה?"
"ממש בימים האלו."
"אני מבין, אבל מצד שני מייקל סיפר לי שזה נמשך כבר שנה."
"לא, לא יכול להיות."
"אתה קורה לי שקרן?" מתערב מייקל ומוריד לו אגרוף. הלב שלי נמחץ, הוא קשור ולא יכול להגן על עצמו. לא משנה מה הוא עשה זה לא הוגן.
"הוא קשור," אני מוצאת את עצמי אומרת.
"את חדת הבחנה," אומר לי לוגן, וכולם מגחכים.
"התכוונתי שזה לא פייר שמייקל מרביץ לו, שהוא לא יכול להחזיר."
"אהה נכון שכחתי, את צדקנית." אומר לוגן והולך סביב הגבר וחותך את החבל. "הנה עכשיו הוא יכול להגן על עצמו." אומר לי לוגן. "מייקל..." לוגן אומר את שמו והוא מתחיל לתת לו אגרופים, לג'ק אין סיכוי קשור או לא, ואחרי שלושה אגרופים הוא נופל על הריצפה. "עכשיו זה הוגן?" הוא שואל אותי, ואני לא עונה כי נראה שאני רק מסבכת את ג'ק יותר, "יופי." הוא עונה לי. "תחזיר אותו לכסא. מייקל מרים אותו בברוטליות מהבגדים ומשליך אותו על הכסא. לוגן מתקרב לג'ק ומתכופף לגובה העיניים שלו, מסתכל היישר לתוך עינויי.
"לא הייתה צריך לגנוב ממני."
"אני מצטער, בבקשה, תרחם עליי, אני מצטער..." הוא מתחיל להתחנן. לוגן מתעלם ממנו הולך כיוון שולחן שאני מבחינה בו רק עכשיו, הוא מלא סכינים ועוד דברים שאני לא מזהה מכאן.
"העונש על גנבה ממני זה לאבד את כל האצבעות." אומר לוגן ומרים את אחת הסכינים.
"לא!" אני צועקת והולכת לכיוון הדלת, הגבר חוסם לי את הדלת, אני פונה ללוגן, "בבקשה תן לי לצאת."
"לא, אני רוצה שתראי מה יקרה לאצבעות שלך, אם תעזי שוב להתחכם איתי שוב." הוא אומר לי ומתקרב לגבר.
"לא, בבקשה, לוגן, אני מצטער," הוא מתחיל לצעוק.
"תפסו אותו," לוגן מבקש ממייקל ומעוד גבר. אני פשוט לא עומדת בזה, זה אכזרי מידי בשבילי. אני מתכופפת ואוטמת את אוזניי, ואני מתחילה למלמל שיר אהוב, כמו שאני עושה כשרע לי. שאני רוצה להעלם ולהיות במקום אחר.