האקרית

פרק 36

אליסה

אנחנו יוצאים מהמקלחת אני הולכת לחדר הארונות כדי להתלבש.
"בואי לפה."
"רגע אני רק לובשת מכנסיים," אני עונה. ויוצאת אחרי דקה לבושה ומחזיקה את החולצה בידי, אני זורקת אותה על המיטה ומתיישבת עם הגב אליו.
הוא פותח את התיק עזרה ראשונה. הוא מורח את החומר חיטוי של הפצע. זה שורף אבל נסבל. הוא מניח תחבושות וסוגר עם הדבק המיוחד.
"עוד צלקת לאוסף." אני אומרת בחיוך מאולץ.
"לא תישאר לך צלקת."
"זאת ההבחנה שלך ד"ר?"
"חוצפנית, אם מישהו מבין בחתכים וצלקות זה אני." הוא אומר ומראה לי את הצלקות שלו."
"עלייך זה יפה."
"גם עלייך, את רוצה שאני אוכיח לך את זה שוב? אני מסוגל לפעם שלישית."
"לא, הספיק לי." אני אומרת ולובשת את החולצה בזהירות.
"טוב תתארגני עוד עשר דקות אנחנו עוזבים."
"לאן?"
"לפנטהאוז שלי."
"למה?"
"כדי לתת לצוות לסדר את הבית. לנקות לשפץ להחליף ריהוט."
"בסדר." אני עונה. אני רואה שהוא הולך לכיוון הדלת עם מגבת בלבד כרוכה סביב המותן שלו.
"לאן אתה הולך?"
"להתלבש."
"אבל ככה עם מגבת? כולם ידעו מה עשינו!"
"ארנבונת מצחיקה, כולם כבר יודעים מה אנחנו עושים." הוא אומר לי, אני מגלגלת את עיניי.
"כי בבון כמוך לא יכול להיות עם מישהי בלי לזיון אותה?"
"כן." הוא עונה בחיוך שחצני ויוצא מהחדר שלי. בן זונה. אני נכנסת לחדר ארונות ומורידה תיק מהמדף האחרון ומתחילה להכניס לתוכו בגדים. שאני מסיימת אני יוצאת מהחדר. אנשים מסתובבים בבית אני נכנסת לסלון ומניחה את התיק על הספה.
"זה התיק שארזת?" שואל טוני.
"כן," אני עונה לו בחיוך. הוא מהנהן לי ולוקח אותו. יוצאת מהוויטרינה. גם פה המצב לא פחות מזהיר. זה נראה כמו סצנה מסרט. גופות פזורים, הדשה אדום ויש עשן שחור סמיך האוויר. אני חוזרת אל תוך הבית ואני רואה את ליאו. אני נגשת ומחבקת אותו. הוא נוגע לי בכתף אני משמיעה קול ומתכווצת בכאב.
"תיזהר עליה," נועם לוגן כשהוא יורד במדרגות.
"אני מצטער לא ידעתי שנפגעת."
"כן, הם פיצצו את חדר המחשבים שהייתי בתוכו."
"פאק!"
"הכל בסדר עכשיו." אני מרגיעה אותו. "אתה בא איתנו?"
"כן."
"איזה יופי."
"בואו," לוגן נכנס ומניח את ידו בגבי התחתון ואנחנו יוצאים ונכנסים לרכב.
לאחר נסיעה של חצי שעה אנחנו מגיעים לבניין מפואר בהגזמה. אנחנו יוצאים מהמכונית ונכנסים ללובי.
"מר אוונס, ברוך שובך. מר אוונס הצעיר, ברוך גם שובך." מברך אותם, איש מבוגר וחמוד.
"נעים מאוד, אותך אני לא מכיר, מיס?"
"רק אליסה." אני אומרת לו ומושיטה את ידי.
"נעים מאוד אליסה." הוא לוחץ אותה. ואנחנו מתקדמים למעלית. אני לוגן וליאו. יש מתח בין האחים וזה ממש מעיב על המצב רוח. עבר ביניהם חתול שחור או יותר נכון חתולה רודפת בצע, וסכסכה בין האחים, אבל ממה שהספקתי להכיר את לוגן ואת ליאו, הם מאוד אוהבים אחד את השני, מקווה שיתגברו על זה מהר.
אנחנו נכנסים לפנטהאוז. והלסת שלי נופלת. המקום ענקי הוא בגודל האחוזה רק באוויר. אני נכנסת לסלון, אני רואה את ליאו הולך לארון משקאות, מוציא בקבוק אלכוהול, לוגן נגש אליו. שיט יש לי הרגשה לא טובה.
"ההנגאובר עוד לא עבר לך מאתמול, אתה כבר מתחיל לשתות שוב?"
"גם על זה אתה רוצה להחליט לי? לא מספיק לך שאתה שולט על הכל בחיים המזויינים שלי, עכשיו את רוצה להחליט לי מתי אני יכול לשתות ומתי לא?" ליאו יורק את המילים.
"שוב פעם אתה מתחיל עם הדרמה המזויינת הזאת?"
"כן, כי זה נכון!"
"זה לא! הכל בגלל בחורה רודפת בצע, אתה התהפכת עליי! עד עכשיו זה היה נוח לך."
"כי היא פתחה לי את העיניים."
"מה אתה מבלבל את המוח? אתה שולט על כל העסקים החוקיים שלנו, מה אתה מטומטם?"
"אתה רק נותן לי לחשוב ככה, אבל אתה בעצם שולט בהכל מאחורי הקלעים. על כל פעולה אני צריך אישור ממך."
"טוב אין לי כוח שוב לוויכוח הזה. אתה לא נוגע בארון משקאות." לוגן אומר ולוקח ממנו את הבקבוק ומחזיר לארון.
"אגב קלואי, אליסה סיפרה לך?" שואל ליאו.
"סיפרה לי מה?" לוגן שואל את ליאו ומסתכל עליי. ליאו המטמטמם הזה, אני ארצח אותו אני נשבעת! אלוהים הלב שלי פועם על מאה, אני שנייה מהתקף לב.
"על הנשיקה שלנו." אומר לו ליאו. לוגן עדיין מסתכל עליי.
"זה נכון?"
"לא!" אני מיד אומרת, "כלומר כן, אבל זאת לא הייתה נשיקה."
"נשיקה הייתה זה בטוח." אומר ליאו, לוגן מסתובב אליו ומוריד לו אגרוף ואז תופס בשולי החולצה שלו ומקריב את הפנים שלו לפניו של ליאו.
"תסביר לפני שאני שולח אותך להגיד שלום לאבא ואמא."
"איזה נורא זה לגלות שהבחורה שאיתך רוצה את אח שלך?" אומר לו ליאו.
"ליאו האגרוף שקיבלת דפק לך את המוח? אני לא רוצה אותך." אני מתערבת. "לוגן, תשחרר אותו." אני מבקשת ומניחה את ידיי על הידיים שלו שמחזיקות את החולצה של ליאו. הוא משחרר אותו ומוריד לו עוד אגרוף, "די!" אני צועקת עליו. לוגן מתרחק משנינו. ליאו פותח את הארון ולוקח בקבוק אלכוהול ואומר לי 'סליחה' עם השפתיים וממהר לחדר שלו. בו זונה מכר אותי בשביל הטיפה המרה.
"לוגן..."
"אני לא רוצה לשמוע." הוא עונה לי מסתובב ומתקרב אליי, הוא מניח את ידו על הצוואר שלי, האגודל שלו עוברת על השפה התחתונה שלי, כאילו מנגב כל זכר שלו או של ליאו?
"לוגן זה לא מה-"
"מה שאני חושב?" הוא משלים אותי. ומתרחק ממני. המגע שלו חסר לי כל כך.
"כן."
"את לא רוצה לדעת מה אני חושב."
"תן לי להסביר לך."
"הייתה נשיקה? השפתיים שלו נגעו בשפתיים שלך כן או לא. זה פשוט."
"הוא כמו אח שלי. אני אפילו לא חושבת עליו בצורה כזאת."
"כן או לא." הוא מתעלם מדבריי ושואל שוב. התשובה שלי לא תמצא חן בעיניו לכן אני מתחמקת.
"לא הכל תמיד שחור או לבן, יש גם אפור."
"כן או לא?"
"אני אענה לך רק אם תיתן לי להסביר קודם." אני אומרת.
"אין צורך," הוא אומר לי, עובר אותי והולך לכיוון החדרים. לא, לא, לא. זה לא קורא לי! אני מרגישה את הלב המסכן שלי ליטרלי נשבר, עד עכשיו הכל היה נפלא, הוא אפילו אמר שהוא סומך עליי, הכל נהרס בגלל ליאו הסתום הזה.