חוקי הדם - חוקי המבצר

פרק שני ~ מסע

~ רנטה ~

   "זה לא הכיוון הנכון." קולי מעיר את תשומת ליבה של המשפחה ואני יוצאת מאחורי עץ סמוך למחנה שלהם. האב ושני בניו שולפים מיד חרבות מוכנים לקרב. אני יודעת שהם לא סומכים עלי ואם ברצוני להציל לפחות אחד מהם עליהם לסמוך עלי באופן מלא. הדרך היחידה שלי לעשות זאת היא רק אם הילדה תסמוך עלי, אני מתקרבת אליה בצעדים בטוחים, שיערה הבלונדיני והארוך אסוף בסרט כחול מלוכלך ומרופט, עיניה הכחולות כים חודרות לליבי.
   אביה נדרך במקום ואני נעצרת במרחק מה ממנה, בשובבות אני מסמנת לה באצבעי להתקרב אלי. בצעדים מהססים היא מתקרבת ואני רוכנת מטה לאוזנה, לוחשת בזמן שידי מכניסה את שערי הקצר מאחורי אוזני, "אני אציל אותם, אבל את חייבת לסמוך עלי." אני מתיישרת ומושיטה את ידי אל אליס במבט בוחן. היא עדיין מפחדת ממני אבל אני סומכת על תחושת הבטן שלי, היא הסיבה שהם הצילו אותי אני בטוחה בכך, לפתע חיוך עולה על פניה של אליס ידה תופסת בידי והיא לוחצת אותה בהסכמה, מסתובבת אל אביה ואומרת, "אני סומכת עליה" בעיניים בורקות.

   אליס משנה את אחיזתה בידי ואוחזת בה בעדינות כמו ילד קטן האוחז באימו, "שלושת הימים הבאים יהיו המסע הקשה ביותר שתעברו בחייכם. היער הוא השטח שלי ולכן עליכם להקשיב לכל מה שאומר לכם מבלי לשאול שאלות עד שנגיע לנהר מובן?" הם מהנהנים ומחשבה ממורמרת עולה במוחי,
אם תשרדו את היער..
   אני מובילה אותם בדרכים עקיפות לדרך הראשית, הרחק מהמבצר ועדיין קרוב אליו מספיק כדי לא לאבד את דרכנו אל תוך עומק יער האבדון. כשהשמש נמצאת באמצע השמיים אני רואה את צריחי המבצר ונושמת בהקלה, "את מובילה אותנו לאחרים שיהרגו אותנו!" צועק וורן בבהלה, הוא ואביו נעים במהירות לעברי ושתי חרבות נוגעות בצווארי משני הצדדים.
  האב תופס בידה של ביתו ומושך אותה במהירות ממני "זה נכון?" שואלת אליס הנגררת לאחור ואשמה בעיניה.
   "אם הייתי רוצה להרוג אתכם, הייתי עושה זאת בזמן שישנתם." אני אומרת בשלווה וממשיכה ללכת מתעלמת מהחרבות על צווארי, אם הם מנסים להפחיד אותי הם יצטרכו הרבה יותר מחרב, המנה היומית שלי היא הלקאות עם שוט או חרב מעץ.

   "כדי לעבור לארץ שמעבר לגבול עליכם לעבור את הנהר הרחב," אני מצביעה מעבר למבצר מעלה אל הנהר הקפוא. "מורד הנהר כבר נמס וגועש, שום רפסודה לא תעביר אתכם לצד השני, אך על ההר במרחק יום מהמבצר הנהר עוד קפוא ותוכלו לעבור שם בבטחה." הם מורידים את חרבותיהם ומחזירים אותן למקומן "תוכלו? ומה איתך?" שואל הבן הצעיר.
   חיוך מריר עולה על פניי "אני לא יכולה לברוח מהמקום הזה," לפחות לא עכשיו, האב משחרר את ביתו והיא ממהרת לצידי. הדם שלי יכול להרגיש שהיא מיוחדת והוא רוטט בגופי כשהיא בקרבתי, אין כסופי דם בארץ הזו וגם בארץ שמעבר לנהר, היא חייבת לבטוח בי כדי שאצליח להציל אותה גם אם זה אומר להיפרד מאביה ואחיה.