המניאק מספר אחת שלי

פרק 57

נעלתי את דלת חדר המדידה והתחלתי להתפשט.
לאחר שהורדתי את בגדיי, לבשתי את השמלה והבטתי במראה.
פערתי את פי לנוכך המראה שלה על גופי.
יצאתי מהתא והראתי אותה לנעמי.
"היא מהממת עלייך! את קונה אותה." החליטה.
"אני אפילו לא יודעת כמה היא עולה."
"זה לא משנה. השמלה הזאת נתפרה בשבילך!"
חייכתי.
"נו באמת... זאת פשוט שמלה יפה, זה הכל. זה בכלל לא קשור אליי."
נעמי הסתכלה עליי במבט המום.
"לא. ממש ממש לא... את פשוט מסרבת להכיר בעובדות, אווה, השמלה הזאת מושלמת בשבילך. וחוץ מזה, את רוצה אותה. את קונה אותה, ואם לא אני מנתקת ממך קשר."
"מה??"
היא הנהנה.
"אני רואה כמה את אוהבת אותה. פשוט תקני כבר את השמלה."
רטנתי לעצמי ונכנסתי חזרה לתא.

לאחר שהחלפתי בגדים שוב יצאתי מהתא והלכתי יחד עם נעמי לקופה.
"אני שמחה שהחלטת לא לנתק איתי קשר בסוף."
אמרה וקרצה לי.
גלגלתי את עיניי וניסיתי להסוות את חיוכי.
"עשרים ותשעה דולר." אמרה המוכרת.
"את רואה? אפילו לא כל כך יקר."
לחשה לי נעמי.
שילמתי על השמלה ויצאנו מהחנות.

חזרנו לביתה של נעמי בערב לאחר יום עמוס בקניון.
תכננו שאני אשאר לישון אצלה הלילה.
"אני. מתה. מעייפות." סיננה ונשכבה על מיטתה.
נשכבתי לידה וחייכתי לכיוונה.
"לפחות קנינו מלא בגדים..." הזכרתי לה.
היא חייכה בהתלהבות וקפצה מהמיטה.
"נכון! אני כל כך הולכת ללבוש מחר את החולצה הסגולה!"
צחקתי ועברתי לתנוחת ישיבה.
"כן, הבנתי את זה כבר. חפרת על זה במשך כל היום!"
"אווה, אווה, אווה... מתי כבר תביני שכשיש לי על מה לחפור, זה יהיה הדבר היחיד שתשמעי?!"
נאנחתי והטתי את ראשי.
"הממ... אני חושבת שהבנתי את זה כבר." אמרתי ושתינו פרצנו בצחוק.
"את יודעת... כבר הרבה זמן לא נפגשנו שתינו רק כדי לבלות אחת עם השנייה, ולא רק לדבר על בנים מסויימים." אמרה והדגישה את שתי המילים האחרונות.
גנחתי בתסכול מהאזכור שלו.
"מה קורה עם שניכם באמת?" שאלה.
"חשבתי שזה טוב שלא דיברנו עליו! את כל הזמן רק נותנת לי עצות לגביו, ובסוף יוצא שאנחנו בכלל לא מדברות על שום דבר אחר!"
"נכון..." היא חייכה חיוך ממזרי.
"אז אני מבטיחה לא לתת שום.. עצות מדהימות מבית נעמי וורנר." היא הרימה את ידה ואת השנייה שמה על הלב כמו שעושים בשבועה.
נאנחתי.
"נו בבקשה אווה.. אני רק רוצה לדעת איך את. את נראת חצי מתה מאז שאת וראיין ניתקתם קשר."
אני ניראת חצי מתה?
אוי אלוהים...
כלומר, כן הרגשתי חצי מתה, פשוט ממש קיוויתי שלא רואים את זה מבחוץ.
"אני בסדר. באמת. אני סתם עייפה כי אני לא ישנה טוב בלילה כבר כמעט אף פעם."
זה לא היה לגמרי שקר.
בהחלט לא ישנתי טוב בלילות.
זו פשוט לא הסיבה האמיתית למה שקורה איתי בזמן האחרון.

"בסדר... אני מאמינה לך.." נאנחה לאחר קרב מבטים מתיש בין שתינו.
"יופי. עכשיו אפשר לדבר על משהו אחר חוץ מ... האדם שאסור להזכיר את שמו?"
היא הנהנה וצחקה.
"כן. מעכשיו, רק אנחנו. נעמי ואווה."
"את מתכוונת אווה ונעמי?" תיקנתי אותה בחיוך.
"היית מתה." אמרה ושתינו שוב נפלנו להתקף צחוק.