המניאק מספר אחת שלי

פרק 26

כשסוף סוף ניגמרו שני השיעורים והתחילה ההפסקה, הוצאתי את הטלפון מהתיק.
שלחו איזו הודעה בקבוצה של הפוטבול.
ראיתי את שרלוט יוצאת מהכיתה,
ואז הרגשתי את אווה מסתובבת לכיווני.
היא רוצה להגיד לי משהו.
אל תרים את הראש.
אל תרים את הראש.
אל תרים את הפאקינג ראש.
הרמתי את הראש.
כל הכבוד ראיין.
איפוק עצמי מרשים.

"רצית משהו מותק?"
היא גלגלה את עיניה.
"אני צריכה לדבר איתך." אמרה.
לדבר איתי?
הרמתי גבה בפליאה.
"אכפת לך?" שאלה וסימנה לכיוון הדלת.
היא רוצה לדבר איתי?
למה?
העמדתי פנים שאני שוקל את הצעתה.
"אם את ממש מתעקשת, מי אני שאסרב?"
חייכתי וסימנתי לה-'אחריך'.
היא קמה ויצאה מהכיתה.
נאנחתי ויצאתי אחריה.
הגענו לאיזה ספסל ליד שיח והתיישבנו.
היא הסתובבה אלי.
"אוקיי. אממ.. רציתי להג-"
"את יודעת נסיכה? גם אני צריך להגיד לך משהו."
קטעתי אותה לפני שסיימה את המשפט.
היא כיווצה את גבותיה.
"מה?"
"רציתי להגיד, שאני יודע, שאת.. לגמרי דלוקה עלי. וש... את יודעת, אפשר פעם אחת... אני ואת.. את יודעת באופן חד פעמי כמובן,"
"מה? לא! איכ! איכ איכ איכ איכ!! אתה רוצה שאנחנו... שנינו.. נ.. לא! פשוט..... לא! אתה לגמרי דוחה! אתה יודע את זה נכון?"
גיכחתי.
"טוב תירגעי אני צוחק,"
ממש לא צחקתי.
"אז אם את לא דלוקה עלי, מה בדיוק רצית להגיד לי?"
שאלתי וחייכתי.
היא נשמה עמוק.
מה יש לה לעזעזל?
"רציתי רק להגיד, תודה.. על ש... אתה יודע, הגנת עליי מול שרלוט אתמול וזה... וגם ש, היום בשיעור אתה גם.. אמרת לה לסתום כשהיא קיללה אותי. אז... אמ.... כן. תודה על זה."
מה?
היא.. היא אמרה לי תודה.
אוקיי... זה בכלל לא מוזר.
"אז את כן דלוקה עליי. קול. ועל לא דבר."
הפרחתי לה נשיקה באוויר.
"אדיוט." סיננה.
"נסיכה." עניתי.
"מניאק." היא המשיכה אז המשכתי גם אני.
"בכיינית."
"חי בסרט."
ואז שתקתי.
הבטתי בפניה.
"את לא ממש נוראית, את יודעת?"
"וואו! תודה רבה איזו מחמאה."
"ו.. יש לך טעם מצויין בבנים." הוספתי והצבעתי עליי.
"מטומטם.. אני ממש לא בקטע שלך.
ו... גם אתה בסדר.. לפעמים!"
אוקיי וואו.
הרמתי את גבותיי בפליאה.
"וואו. מותק, ניראה לי שאת חולה.."
הושטתי את ידי למצחה והיא העיפה לי אותה.
"אלוהים, אתה כל כך רוצה שאני אחזור בי, אה?"
ממש לא.
"המ.. האמת שאני מעדיף שפשוט תודי שאת לגמרי בקטע שלי, אבל עד אז אני מניח שנסתפק בזה."
זה היה נכון.
"בסדר גמור." אמרה.
"בסדר גמור." השבתי לה.
ואז היא הסתכלה לי בעיניים, וניראתה לחוצה כשהושיטה לי את ידה ואמרה- "אז... ידידים?"
ראיתי את הפחד בעיניה מהתשובה שלי.
"ידידים.. שיהיה." לחצתי את ידה לפני שתתעלף.
ציפיתי שאחרי כמה שניות ארוכות שאנחנו לוחצים בהן ידיים, היא תשחרר, אבל זה לא ממש קרה.
"כן... אנחנו מתכוונים לשבת כאן כל ההפסקה, או שאני יכול ללכת?"
לא רציתי ללכת.
ממש העדפתי להשאר איתה כאן כל ההפסקה.
וכל השיעורים שאחרי זה.
אין לי מושג למה, אבל רציתי.
היא הסמיקה ושחררה אותי לחופשי.
"תודה." אמרתי כשעזבה לי את היד.
"בכיף."
קמתי והתחלתי לרוץ לעבר המגרש.
"אז נתראה נסיכה." אמרתי לה ברצון פתאומי למשוך את השיחה.
"אתה עדיין לא יכול לקרוא לי נסיכה!" צעקה לי.
"צודקת, סליחה מותק!"
"גם לא מותק!"
"חזרנו לנסיכה!" קראתי בדיוק לפני שנעלמה משדה הראייה שלי.

הגעתי למגרש ושם חיכו לי כבר נייט מארק ג'סי ואש.
"איפה היית?" שאל אש ברגע שהגעתי.
"רוצים לשמוע קטע?" שאלתי בחיוך.
"נו?"
"אני ואווה ידידים."
"אתה? ואווה גרין?... ידידים?" ספק שאל ספק מלמל לעצמו נייט.
הנהנתי.
"מילים שלה." הוספתי.
"אתה מתכוון, יזיזים?" גיחך.
אדיוט.
"לא. מפגר. אני מתכוון ידידים."
"וואו. כאילו כן ברור אויבים זה הגיוני. וכן היה ברור גם שבשלב מסוים תהיו זוג, אבל ידידים?"
ג'סי נראה מופתע.
כולם הנהנו.
"טוב סתמו. ובכלל אתה זה שיוצא איתה לא? ככה להגיד.. לא יפה."
"איזה יוצאים? איזה? דיברנו עשר דקות במסיבה."
מארק גיחך.
"טוב הבנו נו. משחקים או מה?"
לקחתי את כדור הכדורסל מידו של אש, וזרקתי לסל שבקצה המגרש.
ואז שוב עברה במוחי המחשבה.
אני ואווה גרין ידידים.
פאק.