My safe place

פרק 20

היא לא אמורה לשלם על טעויות שאמא שלי עשתה

אם אפשר לקרוא לזה טעות..

״ליאו אני רציתי לעשות את זה, אוקי?״ היא אמרה ״אף אחד לא הכריח אותי, אני רציתי לקנות את השעון״

״כמה זה עלה לך?״ דרשתי לדעת

״ליאו זה לא משנה״ היא התעקשה

״כמה זה עלה לך?״ שאלתי שוב

היא נאנחה ״2800, זה עלה לי 2800״

2800?

היא שילמה על השעון 2800 שקל מהכסף שלה?

בשבילי?

משהו פה לא מסתדר לי

״אני לא מבין״ אמרתי ״למה?״

״כשראיתי אותך מקבל את ההתקף חרדה הבנתי שאני חייבת להחזיר לך חזרה את השעון, לא משנה כמה זה יעלה״

״אבל למה?״ הייתי חייב לדעת

זה לא כמה שקלים זה 2800, מי כמוני יודע כמה משמרות היא הייתה צריכה לעשות כדי להשיג את זה

ועכשיו כל הכסף הזה הלך לפח

אני לא מצליח להבין למה שהיא תעשה את זה

״כי לאחרונה התחיל להיות לי אכפת ממך״ היא אמרה ״כי שנאתי לראות כמה כאב זה הביא לך, הייתי חייבת לעשות משהו.״

לא יכלתי להסביר את ההרגשה שהיא העבירה בגופי

״אף אחד אף פעם לא עשה משהו כזה בשבילי״ אמרתי בכינות

הרגשתי חשוב למישהו פתאום

זאת הייתה הרגשה..

מדהימה

״אני לא יודע איך אוכל להודות לך״ אמרתי ״וכמובן שאני אחזיר לך את כל הכסף עד השקל האחרון, אני אמלא את החודש הזה בהרבה משמרות כדי שאוכל להחזיר לך כמה שיותר מהר..״

״ליאו היי תרגע״ היא עצרה אותי ״הכל בסדר, אני לא דואגת מהכסף. אין לחץ, ייקח כמה שייקח.״

לא יכלתי להילחם בחיוך שהופיע בפניי

אוקי טעיתי

היא מדהימה

״תודה אריאל״ אמרתי ״באמת את לא יודעת מה עשית כשהחזרת לי את השעון הזה״

לא ידעתי איך להודות לה

״אני שמחה שיכולתי לעזור״ היא אמרה בחיוך

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני מתחיל להרגיש אליה דברים

דברים שאסור לי להרגיש אליה

אבל לא יכלתי לשלוט בזה, זה פשוט קרה

-----

אחרי שקיבלתי חזרה את השעון הרגשתי שאני חייב ללכת לבקר את אבא שלי, לדבר איתו קצת אחרי היום הנורא הזה

״היי אבא״ התיישבתי ליד הקבר

בדרך כלל כשאני עולה לקבר שלו המילים יוצאות לי לבד מהפה

ועכשיו לקח לי כמה דקות כדי להתחיל להגיד לו משהו

עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה

פתחתי אותן והתחלתי לשפוך את כל מה שישב לי על הלב

״אני מצטער שאכזבתי אותך״ אמרתי בכאב

כשהיה לי היום את ההתקף חרדה, הקול שלו שהדהד בראשי הרג אותי.

זה שבר אותי לשמוע את המילים האלו

גם אם זה לא באמת הוא שאמר אותן

זה הקול בראש שלי

״אני מבטיח לך שמעכשיו אני לא אתן לאף אחד לגעת בו, למעשה..״ הרמתי את ידי החובשת את השעון ״החלטתי לשים אותו עליי, ככה שהוא יילך איתי תמיד, אף אחד לא יוכל לקחת אותו יותר״

דמיינתי אותו יושב לידי ומחייך אליי

זה היה נעים

״אני מקווה שלמרות שאכזבתי אותך אולי אתה קצת גאה בי עכשיו״ אמרתי בעצב ״כי אם אתה באמת מסתכל עלינו כמו שאני מאמין שאתה עושה אתה יודע כמה קשה לי לחבוש את השעון אחרי שהלכת״

לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי לדבר אליו

״באותו יום ש.. שהודיעו לנו שאתה..״ קשה לי להוציא את המילים האלו, אז במקום זה אמרתי ״אתה יודע״

״הייתי חייב להוריד אותו״ אמרתי ״כשזה היה עליי זה הזכיר לי את האמת ולא יכלתי לקבל אותה עדיין״

לא בגיל כל כך צעיר

״ועכשיו זה עדיין כואב״ אמרתי בכינות ״כי אף פעם אני לא אוכל לקבל את זה שאתה פה, שוכב מתחת לאדמה.״

חיוך קטן עלה על פניי ״אבל זה כן מרגיש נחמד אבא, זה נותן לי הרגשה שאתה פה איתי, שאתה שומר עליי״

וזה שווה הכל מבחינתי

לקחתי לעצמי כמה דקות של שקט ואז אמרתי

״הבאתי משהו״ הוצאתי את הגיטרה ״פעם קודמת לא הספקתי להביא אז אמרתי שזה יהיה נחמד אם אבוא לנגן לך הפעם״

אני כל כמה זמן עולה לקבר שלו ומנגן לו את השיר האהוב עליו ״תתארו לכם״ של שלמה ארצי

הוא אהב את השירים שלו כל כך

הוא לימד אותי איך לנגן את המנגינה של השיר הזה, למעשה הוא זה שלימד אותי לנגן כל שיר עם הגיטרה הזאת.

הוא קנה לי אותה ליום הולדת 7

זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי לעשות איתו

ומאז שהוא נפטר שמרתי את הסוד הזה איתי

זה הפך להיות משהו רק שלי ושל אבא שלי

משהו שאף אחד אחר לא יודע עליו

חוץ מאמא שלי ומאדם אף אחד לא יודע שאני מנגן בגיטרה

וחוץ מאבא שלי אף אחד לא שמע אותי מנגן מאז שהוא נפטר

במשך כמעט שש שנים הבן אדם היחיד שניגנתי לו היה אבא שלי

עצמתי את עיניי והתחלתי לנגן לו, מדמיין אותו כאן איתי נהנה מהמנגינה, מחזיק בידי ואומר לי שהוא סולח לי

שהוא לא כועס עליי בגלל השעון

ושהוא אוהב אותי