במקום הלא צפוי

פרק 32

לוק-
אני לא מאמין שזה באמת קורה.
בגלל שאני כבר בן 18 ועוד מעט מסיים בית ספר, ביקשתי להתגייס לצבא הגנה לישראל.
כן כן, לצבא של ישראל.
אבא ואמא שלי יהודים, שניהם חצי.
בגיל 10 לקחתי שיעורים ללימוד השפה העברית, אז אני יודע לדבר עברית.

זה מאז ומתמיד היה החלום שלי, ההורים שלי כבר יודעים, לאה וריילי לא.
ביקשתי להתגייס לקרבי, ובדיוק קיבלתי הודעה שהתקבלתי לחטיבת גבעתי.
לפני שנה וחצי הלכתי לצו ראשון, שביקרתי בישראל.

בגלל שאני הולך להיות שם חייל בודד, אני אצטרך ממש לגור בבסיס.
זה הולך להיות אחד הקשים, אבל זה החלום שלי.
להגן על העם שלי.

אבל איך אני הולך להיות כמעט שלוש שנים הרחק מהמשפחה שלי?
הרחק מריילי?
איך אני יכול לעשות לה את זה?

יצאתי מהמקלחת, נכנסתי אל הסלון כשאני מייבש את שיערי עם מגבת קטנה, ורואה את ריילי שוכבת על הספה, אוכלת שוקולד.
״טעים לך?״ אני שואל אותה כשאני רואה אותה מתעגנת על כל ביס.
היא מהנהנת במהירות ומחייכת חיוך רחב.
״אל תשכח להביא את הגלידה.״ היא אומרת כשהיא רואה אותי מתקדם לספה, מזכירה לי להביא את הגלידה.

אני לוקח את הגלידה מהמקפאי תוקע שתי כפיות על הגלידה ומתיישב על הספה.
היא מחייכת כשהיא רואה את הגלידה האהובה שלה, וממהרת לקחת כבר ביס מהכפית.
״זה כל כך טעים.״ היא אומרת מתענגת.

״שמח שזה טעים לך מאמי.״ אני אומר בשקט, מסתכל עליה נהנת מהאוכל.
איך אני אספר לה את זה עכשיו?
שאני הולך להיות רחוק ממנה ככה? כל כך הרבה זמן...
נכון שיהיה לי זמנים חופשיים, שאני אוכל לחזור לכאן לכמה ימים.
אבל זה יהיה פעם בכמה זמן.
זה יהיה קשה.

אני מסתכל עליה וחושב אם לספר לה את זה עכשיו.
״רייל... אני צריך לספר לך משהו.״ אני אומר לה וכבר מתחרט.
היא מסתכלת עלי בשאלה כשהכפית עדיין בפה שלה.
אני צוחק מהמראה הזה שלה. ״לא משנה, בואי נראה את הסרט קודם.״ אני אומר מצחקק.

״אתה בטוח?״ היא שואלת אותי, מודאגת. אני ממהר להנהן ולשים את הסרט שהיא בחרה.

אני מפוצץ במחשבות כל הזמן הזה, לא יכול להתרכז בסרט. כנראה היא שמה לב שהראש שלי במקום אחר, היא מחזיקה את פניי ומפנה אותי אליה.
מסתכלת עלי בחשד.

״מה רצית לספר לי? זה היה נשמע חשוב.״ היא שואלת אותי. היא מכירה אותי יותר מידי טוב.
״זה בסדר, זה יכול לחכות.״ אני אומר, לא רוצה שהיא תדאג מזה עכשיו.
חוץ מזה, יש עוד ארבעה חודשים עד הגיוס.

״לוק, אני רוצה לדעת עכשיו.״ היא אומרת לי ברצינות. שיט, אסור לי להתעסק איתה שהיא במחזור אה?

אני נאנח ולבסוף נשבר.
״אני מתגייס לצבא עוד ארבעה חודשים.״ אני אומר לה והיא מסתכלת עליי בשאלה, לא מבינה.

״מה זאת אומרת צבא? איזה צבא?״ היא שואלת אותי.
״של ישראל.״ אני אומר ושם לה שהיא מופתעת.
״באמת?״ היא שואלת אחרי כמה שניות של שקט, שהיא לא יודעת מה להגיד.
אני מהנהן באיטיות.

״מה זה אומר? אתה הולך לגור שם כאילו?״ היא שואלת אותי, עדיין לא מבינה.
״לא כאילו.... באמת.״ אני אומר והיא דוחפת אותי מהכתף גורמת לי לצחקק מעט.
״זה החלום שלי מאז ומתמיד.״ אני מסביר לה.
״ אני יודעת.״ היא לא נראת כל כך מופתעת מהעובדה הזאת.

״את יודעת?״ אני שואל אותה, איך היא יודעת את זה?
״לוק אני מכירה אותך ארבע שנים. אני תמיד שומעת אותך מדבר עם לאון (אבא של לוק) שזה החלום שלך, פשוט לא חשבתי שבאמת תעשה את זה בסוף.״ היא אומרת ונשמע עצב בקולה.

״ריילי-״ היא קוטעת אותי באמצע. ״וזה בסדר.״ היא אומרת, גורמת לי לפתוח את עיניי בהפתעה.

היא נותנת לי נשיקה קטנה על השפתיים ומחייכת.
״זה בסדר, כי אני אבוא איתך.״ היא אומרת.
מה לעזאזל?

״מה? לא, ריילי את לא יכולה לבוא איתי.״ אני ממהר להסביר לה.
״למה לא?״ היא שואלת אותי.
״כי ככה. כל החיים שלך כאן, את לא יכולה לעצור אותם בגללי.״ אני אומר והיא נאנחת.

״איזה חיים? לוק? אתה שוכח שאני גרה אתכם? כי זאת הבעיה, אין לי חיים נורמלים.״ היא מסבירה לי ואני מניד בראשי.

״ריילי, אני לא מרשה לך, יש לך לימודים לסיים, אני לא אתן לך לעצור הכל בגללי.״ אני אומר והיא נאנחת בכעס.
״אתה לא מרשה לי? אתה חושב שאתה אבא שלי לוק? אתה הבן זוג שלי, אבל זה לא נותן לך את התואר להחליט עלי ועל ההחלטות שלי. אני עושה את ההחלטות שלי בעצמי, גם אם זה לא בסדר מצידך.״ היא כועסת עכשיו יותר מתמיד.

״זה לא משנה לי. את לא באה איתי ריילי. סיימתי לדבר איתך על זה.״אני אומר ומציב לה עובדה.

אני לא מחליט עליה, היא צודקת.
אבל אין שום סיכוי שאני אתן לה לבוא איתי ולעצור את החיים שלה ככה רק בגלל שאני הולך להתגייס.

היא קמה מהספה בעצבנות ועולה למעלה.
שיט.