במקום הלא צפוי

פרק 1

״אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד.״
מה?
מאיפה זה בא?

״מה? על מה אתה מדבר? זה משהו עשיתי?״ אני שואלת בתמימות. ״לא, לא ריילי זה לא אשמתך. זה לא את זה אני.״ הוא אומר.

והנה שוב המשפט הזה של ׳זה לא את זה אני׳. צריך להכחיד את המשפט הזה.

אז כן, זה היום שבו דני, הבן זוג שלי לשעבר במשך השנתיים האחרונות נפרד ממני. למה? כי הוא מניאק.

״לך תזדיין.״ אני אומרת לו בהתרסה והולכת משם. ״ריילי, בואי נו, השעה שתיים בלילה תני לי לפחות להסיע אותך הביתה.״ הוא צועק מאחוריי אבל אני ממשיכה ללכת.

אני הולכת והולכת והולכת עד שמגיעה למרכז מסחרי קטן ושמה לב לבר שנראה טוב. להשתכר אחרי פרידה זה חובה.

אני מתקדמת לעבר הבר ורואה דרך הדלתות השקופות גבר שעומד בבר, מאוד מוכר. אני נכנסת לבר ונזכרת שזה הבר שבו לוק, אח של לאה עובד בו.

אני נכנסת לבר ומתיישבת בכיסאות שמתחת לבר, יושבת ממש מול לוק. ״תביא לי בבקשה את המשקה הכי חזק שלך.״ אני אומרת לו והוא מרים את ראשו אליי. מזהה אותי.

״ריילי? מה את עושה פה בשעה כזו?״ הוא שואל ואני נאנחת. ״אם אתה מנחש, אז כרגע דני עזב אותי. כן, אחלה יום אה?״ אני אומרת בציניות.

אני רואה שמבטו מתקשח, וגופו נדרך. ״בן זונה, אפילו לא הסיע אותך הביתה?״ הוא אומר ואני נאנחת שוב.

״הוא הציע, אבל אני ממש לא הייתי נוסעת איתו.״ אני אומרת והפעם הוא נאנח. בטח גם לו אין כבר כוח אליי.

הוא מתרחק ממני ולוקח משהו מתוך הבר. הוא לוקח בקבוק וויסקי וכוס ושם אותם מולי, על שולחן הבר.

כשהוא מניח את הכוס הוא פותח את בקבוק הוויסקי ומוזג בכוס. מגיש לי אותה כשהיא מתמלאת.

״תודה.״ אני אומרת. וכשאני באה לשתות הוא עוצר אותי עם ידו שמונפת באוויר. ״חכי.״ הוא אומר ואני נעצרת. הוא לוקח גם כן כוס ומוזג גם לעצמו כוס.

הוא מניף את הכוס באוויר ואומר ״לחיי כל המניאקים בעולם הזה.״ הוא אומר וגורם לי לצחקק. ״לחיים״ אני אומרת ושותה את כל תכולת הכוס וגם כן הוא.

אנחנו שנינו שותים את תכולת הכוס ביחד מבלי להוריד את העיניים אחד מהשני. המבט שלו עושה לי משהו בגוף, מזכיר לי את העיניים כשרק נפגשנו לראשונה.

לפני שלוש שנים:
ה1 בספטמבר 2020.
היום הראשון בכיתה ט. רק עברתי לעיר, בלי אף אחד, רק אני וההורים שלי.

כשנכנסתי לכיתה שלי אחרי שעתיים של חיפושים כבר כולם יושבים במקומות שלהם והמורה כבר התחילה לדבר.

כל העיניים היו עליי. בטח, למה שלא יהיו? ילדה חדשה משום מקום, נכנסת לכיתה שלהם. אין מביך כזה.

״היי.״ אני אומרת בקול קטן לכיתה ולמורה. ״היי, את בטח ריילי נכון?״ המורה שואלת אותי ואני מהנהנת. ״ברוכה הבאה לבית ספר שלנו ריילי. את יכולה לשבת ליד....״ היא אומרת ותוך כדי חושבת איפה להושיב אותי בכיתה.

״ליד לאה.״ היא אומרת ואני מסתכלת לאיפה שהיא מצביעה לי. אני רואה ילדה יחסית קטנה בגוף עם שיער חום גולש שיושבת בשולחן לבד, עם כיסא ריק. אני ניגשת לשולחן ומתיישבת לידה.

״היי,״ היא אומרת לי אחר כמה רגעים. ״אני לאה.״ היא אומרת וגורמת לי לחייך. ״אני ריילי נעים להכיר.״ אני אומרת והיא מהנהנת, היא נראית ממש נחמדה בסך הכל.

״אז ילדים, מה שבאתי להגיד בדיוק כשריילי נכנסה זה שיש לי עבודה לתת לכם לכבוד תחילת שנה.״ המורה אומרת וכל הילדים מתחילים להאנח ולהתעצבן גורמים לי לצחקק בשקט.

״ילדים ילדים, אני יודעת שרק התחילה השנה, אבל מבטיחה לכם שהיא עבודה קלילה וכיפית.״ היא אומרת והכיתה שותקת.

״אתם צריכים להתחלק לזוגות, ובעבודה אתם תצטרכו להביא נושא אחד שתבחרו, ותציגו אותו בכיתה, זה יכול להיות כל נושא, למשל הפקקים בכבישים, על חפץ מסוים שמישהו המציא. באמת כל דבר.״ היא אומרת.

״בא לך שנעשה את העבודה ביחד?״ לאה שואלת אותי בנחמדות. ״בטח.״ אני עונה לה בחיוך.

״סבבה, אז ניפגש אצלי היום?״ היא שואלת ואני מהנהנת.

*******************
השעה חמש וחצי אחר הצהריים ואני עומדת מול דלת הכניסה של הבית של לאה. אני דופקת פעמיים ברציפות על דלת הכניסה ומחכה לפתיחתה.

הדלת נפתחת אחרי כמה רגעים ואישה נאה פותחת לי את הדלת. כנראה אמא של לאה.

״היי, את ריילי נכון?״ היא שואלת אותי בחיוך ואני מהנהנת. ״לאה בחדר שלה מחכה לך. בקומה השנייה דלת שנייה מימין״ היא אומרת והיא מפנה לי את הכניסה כדי שאוכל להיכנס. ״תודה.״ אני אומרת ומתקדמת לעבר המדרגות.

אני עולה במדרגות ופתאום מרגישה את הכפכים שאני נועלת נתקעים במדרגה ובשנייה שאני חושבת שאני עומדת ליפול, זוג ידיים חזקות עוצרות אותי ומחזיקות במותני, מונעות אותי מליפול.

אני מרימה בזהירות את ראשי, כדי לראות מי זה. אני רואה פנים יפיפיות וחיוך ממיס קרוב לפניי.
״תיזהרי.״ הוא אומר לי ולא מנתק את הקשר עין שלנו. אני מורידה את ראשי למטה ממביכות ומחייכת בביישניות.

״את בסדר?״ הוא שואל בדאגה קטנה. אני מרימה את ראשי בחזרה אליו ומהנהנת.
עיניו מסתכלות עליי במבט שאני לא יכולה להסביר.
אחרי כמה שניות של קשר עין ושידיו עדיין מחזיקות במותני הוא מתעורר ״אחותי בטח מחכה לך.״ הוא אומר ועוזב את מותניי.

״כן. תודה על ההצלה.״ אני אומרת בחיוך והוא מגחך. ״בטח״ הוא אומר ואני מחייכת.