במקום הלא צפוי

פרק 23

ריילי-
בזמן שלאה הלכה להביא לנו משהו טעים לאכול. דפיקות נשמעו על דלת הבית.
״ריילי! תפתחי, אני עסוקה פה.״ לאה צועקת לי מהמטבח. ״אוקי.״ אני אומרת ומתקדמת לעבר הדלת.
מי זה יכול להיות?

אני פותחת את הדלת ורואה בחור עומד מבחוץ לה.
הבחור היה שחום, שיער שחור ועיניים ירוקות מרהיבות.
לא אשקר שהוא היה לא נאה....

״הי..?״ אני שואלת.
הוא היה מאוד מוכר.
אני מכירה את הבחור הזה?
אני מנסה לרענן את זיכרוני, מאיפה לעזאזל אני מכירה אותו.

רגע,
זה לא הבחור שהלך מכות עם לוק באותו היום של המשחק?

״רגע, אתה זה....-״ אני באה להמשיך והוא קוטע אותי בגיחוך מובך. ״כן, אני זה שהלך מכות עם לוק.״ הוא ממשיך אותי.
הוא מחייך חיוך מובך ומגרד את ראשו.
״מה אתה עושה פה?״ אני שואלת אותו והוא נראה מעט לחוץ.
״לאה בבית?״ הוא שואל אותי. לאה? מה לאה קשורה אליו?

אני מנסה להבין איך הוא ולאה מכירים חוץ מזה שהלך מכות עם אחיה.
אני נזכרת שבאותו היום של המכות, לאה ניסתה להפריד ביניהם והיה נראה שהיא מכירה אותו.
היא הייתה נראית מאוד דואגת לשניהם.

״אמ...״ אני באה לפתוח לו את הדלת ולהכניס אותו אבל לאה מגיעה מאחורי.
״רייל? מי זה?״ היא באה, ושואלת אותי עדיין לא רואה מי נמצא בדלת.

היא עומד לידי וקולטת את דניאל עומד בדלת.
היא משתתקת.
יש לי הרגשה שיש משהו ביניהם.
למה לעזאזל היא לא סיפרה לי?

״היי..״ הוא אומר בשקט ואני מסתכלת על לאה.
מבטה נראה מעט כועס, אבל גם פגוע.
״מה אתה עושה כאן?״ היא שואלת אותו בקור רוח.
״אפשר שנדבר?״ הוא שואל אותה ברכות.

הם מסתכלים אחד על השני, קשר העין שלהם לא נותק לשנייה.
״טוב, אני אתן לכם לדבר לבד...״ אני אומרת ומשאירה אותם שם לבד.

מה לעזאזל קורה כאן?

אני מתקדמת לעבר הסלון, לא שמה לב לדרך שלי, ונתקעת בגוף גבוה וקשיח.
אני מרימה את ראשי למעלה ורואה את לוק מסתכל מאחוריי, מאוד עצבני. לסתו קשוחה ומבטו משדר אל תתקרבו אליי.

״לוק?״ אני שואלת אותו והוא לא מסתכל עליי. אני מתקדמת מאט אחורה, כי הייתי יותר מידי צמודה אליו. ״מה הוא עושה כאן?״ הוא שואל במבט קשיח, עדיין לא מסתכל עליי.

״אין לי מושג, הוא רצה לדבר עם לאה-״ אני אומרת והוא מנסה לעקוף אותי. אני ממהרת להגיע אליו ולמשוך אןתו אחורה.

אני יודעת מה יקרה אם ילך אליהם.

״לוק תפסיק. אני לא יודעת מה הסיפור בין שלושתכם, אבל תיתן להם לדבר. זה היה נראה שזה חשוב לו. ושהוא חשוב ללאה.״ אני אומרת והוא סוף סוף מחזיר לי מבט.

״שום דבר לא חשוב לו. כמו שלאה לא חשובה לו.״ הוא אומר.
מה לעזאזל קורה כאן? מה פיספסתי???

הוא מנסה להשתחרר מאחיזתי ולעקוף אותי שוב, אבל אני לוקחת אותו בחוזקה ולא נותנת לו ללכת.
אני לוקחת את ידו ולוקחת אותו משם.
עולה איתו למעלה , לחדר שלו.

״שב.״ אני אומרת והוא מנסה להתנגד. ״תני לי ללכת.״ הוא אומר ואני דוחפת אותו למיטה.

״לא! אתה עכשיו תקשיב לי.״ אני אומרת והוא מופתע מצעקתי ולבסוף מקשיב לי.
״הדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר איתך כרגע,״ אני מתחילה לדבר ומבטו מתרכך.
״אבל אתה חייב לי כמה הסברים.״ אני אומרת לו והוא מקשיב.

״מי זה הבחור הזה ואיך הוא קשור אלייך ואל לאה?״ אני מתשאלת אותו, מרגישה בחקירה.
בוא נאנח ומניד את ראשו לשלילה. ״נו.״ אני אומרת לו והוא נאנח בשנית.

״את באמת לא יודעת?״ הוא שואל אותי בפליאה ואני מנידה את ראשי לשלילה.

״זה דניאל. בן זונה מניאק ש-״ הוא בא להמשיך אבל ראה את פרצופי המאיים. הוא עוצר ושותק למראה המאיים שעל פניי. הוא נאנח לפני שמתחיל לספר מההתחלה.

״הוא היה החבר הכי טוב שלי, מאז שאני זוכר את עצמי.״ הוא מתחיל לספר ואני משלבת את זרועותיי ביחד ומקשיבה.

״היינו עושים הכל ביחד. מעשנים, צוחקים, הולכים למסיבות, פשוט הכל ביחד. עד שגיליתי שקורה משהו בין לאה לבינו. בחיים לא הרגשתי נבגד ככה. גם מצידו וגם מצידה. הם פשוט הסתירו את זה ממני.״ הוא אומר.

זה לגמרי הסיפור שלי ושלו, איך שהגלגל מסתובב אה?

״לא מוכר לך?״ רומזת לו עלינו והוא נאנח. ״ריילי זה לא אןתו דבר...״ הוא אומר ואני מתעצבנת.
״איך בדיוק??״ אני שואלת.

״טוב זה לא חשוב עכשיו.״ הוא אומר וממשיך לספר. ״לפני חצי שנה גיליתי שהם ביחד. ולפני שתגידי משהו, בהתחלה התעצבנתי, לא אשקר, זה מה שקרה. אבל השלמתי עם זה בסוף. השלמתי עם זה שהחבר הכי טןב שלי ואחותי הקטנה יוצאים.״ הוא אומר.

אני לא מבינה אז איך זה הגיע למצב שהם ככה עכשיו.

״אחרי משהו בערך כמו חודש, לאה הגיעה אליי בוכה. היא סיפרה לי שהוא בגד בה, כשהוא היה באיזה שהיא מסיבה. מאז ראיתי שחור. כל מה שעניין אותי זה שהבן אדם הזה ישלם על מה שעשה לאחותי. לא משנה כמה הוא היה קרוב אליי.״ הוא אומר ואני לא מצליחה לעקל.

מתי כל זה קרה?
מתי היא הספיקה להיות בזוגיות ??
למה היא לא סיפרה לי את כל זה?

״וזהו.״ הוא מסיים לספר.
״ מה הוא אמר לך באותו היום של המשחק?״ אני ממשיכה לתחקר אותו והוא נאנח.
״קדימה דבר.״ אני אומרת לו.

״הוא אמר שהוא לא בגד בה. ושהוא לא יכול לחכות ליום שהיא תאמין לו ושהם סוף סוף יזדיינו.״ הוא אומר.

גורם לי לפעור את פי.

מה לעזאזל?
אני לא מוצאת מילים להגיד. לא יודעת כבר מה לחשוב.

שאני מרגישה חברה חרא שלאה לא הרגישה בנוח לספר לי את כל זה?
שכל הזמן הזה הייתי תקועה רק בתחת של עצמי?

אני כבר לא יודעת מה לחשוב או להגיד.