במקום הלא צפוי

פרק 12

ריילי-
מחר אני חוגגת 17.
אני עדיין לא מעקלת.
״ריילי! אני בשוק שעדיין לא תכננו מה נעשה ביום הולדת שלך.״ לאה אומרת לי. ״מה כבר אפשר לעשות?״ אני שואלת והיא מחייכת.

רק מהחיוך אני יודעת על מה היא מדברת.
מסיבה.

״לא לא לא!״
״כן כן כן! ריילי בחייאת, זה היום הולדת ה17 שלך!״ היא אומרת ומנערת אותי.

״לאה, את יודעת שאני לא אוהבת מסיבות כל כך, וחוץ מזה אין מצב שבחיים ההורים שלי יתנו לי לעשות מסיבה בבית.״ אני אומרת.

״אז נעשה אצלי.״ היא אומרת ומשאירה אותי פעורת פה. ״לאה, ממש ממש לא. נראלך שאני אעשה את היום הולדת שלי אצלך בבית?״ אני אומרת.

״אוי ריילי, הכל בסדר. אני בטוחה שלהורים שלי לא יהיה אכפת.״ היא אומרת.

בטח.
לאה היא טחונה.
החברה הכי טובה שלי אחת העשירות שאני מכירה.
ואני? טוב... אני לא ענייה או משהו, פשוט ההורים שלי יותר נותנים לי להסתדר בכוחות עצמי ומביאים לי פעם בחודש דמי כיס.

כשהיא רואה שאני לא עונה היא קופצת בהתרגשות. ״יש! יש יש! זאת תהיה יום הולדת שלא תשכחי. אני מבטיחה לך!״

אוי אני בטוחה בזה.
******
השעה 00:37 בלילה ואני לא מצליחה להירדם. ירדתי לסלון והפעלתי טלוויזיה. שמתי לראות ׳לוציפר׳ ובאמצע הפרק דפיקות נשמעו על דלתי.

״מה לעזאזל?״

אני מתקדמת לעבר הדלת ופותחת אותה. הבן אדם האחרון שציפיתי שיעמוד מולי הוא דני. מה??

״דני? מה אתה עושה פה?״ אני שואלת אותו והוא כמעט נופל. כולו פצוע, ושיכור מת. ״ריילי....״ הוא בא לדבר ונקטע בזה שנפל עליי. מחוסר הכרה לגמרי.

״פאק.״

***********
הושבתי את דני והורדתי לו נעליים.

״תשכב, אני דקה באה.״ אמרתי, לא לפני שהסתכלתי על פניו, כל פניו פצועות ומדממות. ניגשתי לארון במקלחת שלנו בבית ששם יש ערכת עזרה ראשונה.

לקחתי את הערכה והתקדמתי לעבר הסלון. הוצאתי משם צמר גפן ואלכוהול לחיטוי. שמתי מעט אלכוהול על הצמר והתחלתי לנקות ולחטא לדני את הפצעים. קולות אנחה יצאו מפי. הוא מזיז את ראשו מצד לצד.

״אל תזוז, אני צריכה לנקות את זה.״ אני אומרת לו בישירות. הוא הפסיק לזוז ונתן לי לחטא לו את פצעיו.
״איך לעזאזל זה קרה לך דני? איפה היית?״ אני שואלת אותו.

״את זוכרת את לירון? חבר של אח שלי? המסומם?״ הוא שואל אותי ואני מהנהנת. ״כן, מה איתו?״ אני שואלת.

״אח שלי חייב לו כסף על סמים. אז-״ הוא בא להמשיך ואני קוטעת אותו. ״פאק דני! אל תגיד לי שהלכתם מכות! מה לעזאזל עבר עלייך? ממתי אתה כזה???״ אני שואלת בכעס ומרביצה לו ביד.

״מה הייתי אמור לעשות? לתת לו להרביץ לאח שלי?״ הןא שואל ואני נאנחת.

אחרי שסיימתי לנקות לו את פצעיו נעמדתי מולו. ״למה באת לפה?״ שאלתי אותו והוא מתיישב מולי. ״כי ידעתי שאת תעזרי לי עוד לפני שאמרתי לך מה קרה.״ הוא אומר.

לעזאזל למה הוא צודק.

אחרי שקט של כמה שניות דני פותח את הפה. ״ריילי, אני מצטער על מה שקרה. על איך שסיימתי את זה.״ הוא אומר ותוך כדי מצביע עלי ועליו.

״זה בסדר, דני. באמת.״ אני אומרת. ״לא זה לא. יצאתי מניאק רציני.״ הוא אומר וגורם לי לגחך.

״זה נכון.״ אני אומרת והוא מגחך גם כן. ״אתה רוצה לשתות משהו?״ אני שואלת אותו והוא מניד בראשו. ״לא תודה. אני כבר אלך.״ הוא אומר ומתרומם לאט לאט.

״לא לא לא. ממש ממש לא. דני, תסתכל על עצמך, בקושי ללכת אתה יכול.״ אני אומרת לו.

״אז מה את רוצה שאני אעשה?״ הןא שואל ואני נאנחת. ״תישאר פה ללילה. לפחות עד מחר בצהריים שתרגיש יותר טוב.״ אני אומרת.

זה לא שאני רוצה כן? אני פשוט דואגת לו.

הייתי עם הבן אדם הזה שנתיים בזוגיות קרובה. עדיין אכפת לי ממנו.

״אוקי המפקד.״ הוא אומר וגורם לי לגחך.
״טוב יאללה, לך לחדר אורחים.״ אני אומרת לו והוא מתקדם לשם. ״אה וריילי?״ הוא נעצר ומסתובב אליי. ״מה?״ אני שואלת.

״מזל טוב.״ הוא אומר.