My story

פרק ~32~ מצטער

-We are all just children-

זה דבילי.. דבילי לחלוטין.
אבל בכל זאת עשיתי את זה.

הצצתי סביבי והבחנתי בבית השקט.
ירדתי למטה בזריזות ויצאתי מהביתי בצעדים מהירים.
הזזתי את רגליי על האדמה בזמן שאני מחכה לאוטובוס.

אני לא בורח. רק מנסה למצוא את עצמי.
אני מרגיש שאני כבר לא לריאן. לא של העבר ולא של ההווה.
אז מי אני בעצם?

אני נכנס לבית הקברות מתיישב לפני הקבר של אמא ונושם עמוק.
מחייך. כן, כי אני גאה בה.
אני גאה באמא.

אבל אני גם מרגיש אבוד.
כן יש לי את אנדי שמגבה אותי. נשפתי. ואבא.. טים.. חוליו.
כל כך הרבה תומכים בי.
העברתי את ידיי בשיערי. אז למה אני לא מצליח להרגיש טוב?
למה הייתי צריך לברוח ככה?

אחרי הבית קברות נכנסתי לאחד מבתי הקפה שבאזור.
ישבתי לבדי וסתם חשבתי. סתם בהיתי באנשים סביבי מנסה למצוא מישהו אחר להתרכז בו. מישהו שהוא לא אני.
הייתי חייב לצאת מהבית קצת. הכל צף למעלה והרגשתי שאני פשוט נחנק.

אני חושב שאבא ידאג לי.
או לפחות אנדי. לא סיפרתי להם שיצאתי רק כי חשבתי שאחזור מהר.
לעזאזל. לא חשבתי שאפספס את האוטובוס.
קרסתי שוב על הספסל. פאק הם הולכים להרוג אותי. ניסיתי להדליק את הנייד שלי אך נגמרה לו הסוללה.

השעה מאוחרת כל כך ואני עדיין תקוע באמצע העיר. במרחק של שעות מהבית.
נשמתי עמוק, בסדר עוד שעות ספורות אהיה בבית.
אני רק יכול לדמיין את הנזיפות של אבא ואנדי. פאק.

״אבל עברנו על זה מאה פעם אוולין!״ נער ונערה שנראים בני גילי נעצרו ממש לידי.
הבחנתי בהם. נראה שהם מרוכזים כל כך בשיחה בינהם ולא שמים לב שאני כאן.

״לא, שוב. אתה לא מבין שאבא שלי יהרוג אותי אוליו!״, הנערה נראתה מוטרדת.
״נלך.. נדפוק כניסה ותתחנני בפניו שיסלח לך.״ הנער אמר.
הבחורה צחקה בעצבים והדליקה סגריה דוחסת אותה בין שפתיה כאילו עושה זאת כבר בעיניים עצומות. היא הציצה לעברי והרימה גבה.
״רוצה אחת?״ שאלה.
הזזתי את ראשי. ״אני לא מעשן.״ אמרתי.