My story

פרק ~30~ גאווה

-You and me together
Through the days and nights
I dont worry cause
Everythings gonna be alright
People keep talking
They can say what they like
But all I know is everything's gonna be alright
No one
Can get in the way of what I'm feeling-

-No one-

התעוררתי אחרי כמה שעות. אנדי ישן לצידי אבל לא הצלחתי להירדם ממש.
נתתי לדמעות לזלוג בשקט.
חיבקתי אותו חזק יותר וניסיתי להתגבר על מה שעובר עלי.
כי עכשיו הכל שונה. כל כך שונה.

נשיקה על סנטרי גרמה לי לזוז באי נוחות.
״תתעורר כבר.״ אנדי זימזם על שפתיי.
פקחתי את עיניי מביט בו מעלי. ״אני ישן.״ זעפתי.
״בוא נלך לבית הספר שתשכח מכל זה. ממש כמו הסחת דעת.״ הציע.
חייכתי, ״אנחנו חייבים ללמוד אתה יודע נכון?״
אנדי נשף. ״אגב למה לעזאזל במשחק לא הסתכלת עלי?״
מצמצתי, ״באמת? זה מה שאתה שואל.״

״כן... הסחת את דעתי נורא.״ הודה.
נישקתי את שפתיו. ״אני אלך להתארגן.״ מלמלתי.
״תחכה לי למטה.״ אמר שקמתי מהמיטה שלו.

להיכנס לחדר שלי זה כמו להיכנס לחיים הקודמים שלי שוב.
אבל אני שונה. פאק כל מה שעברתי מאז אותו ערב הפך הכל.
התיישבתי על המיטה מנסה לגלגל בראשי הכל.
רווחה, בתי אומנה, רגעים שלמים של בכי עם הזהות האבודה שלי.

נשמתי עמוק מעביר יד על פניי ומנסה להתנער מהכל.
פאק אני חייב.

התארגנתי בזריזות. בוהה בעצמי דרך המראה.
זה אני. כן זה אני לחלוטין בלי רגעים נגנבו ממני. כל כולי.
חייכתי חיוך קטן. כי אני גאה בעצמי.
לא פגעתי באף אחד כמו שחשבתי, לא הייתי אפל. פשוט הייתי אני. אהבתי והגנתי על עצמי. הנהנתי לעצמי.

ברגע שפתחתי את דלת חדרי מאורה זזה במהירות מהקיר לצידי.
חייכתי נשען על הדלת, ״כמה זמן את כבר כאן?״
היא עמדה מולי ופניה נראות עצובות.
״מאורה?״
״חשבתי שמתת או משהו..״ לחשה עם מבט נפול.
״לעזאזל..״ משכתי אותה וחיבקתי אותה.
״שקרסת על הרצפה חשבתי שהפסקת להילחם בכולם.״ לחשה אוחזת בי בחוזקה.
״אני בסדר מאורה באמת.״

היא הביטה בי עם חיוך קטן. ״אמיל אמר שאתה חזרת לעצמך.״
חייכתי, ״אם הוא מגדיר את זה ככה. כן אני נזכרתי.״
״אז אתה זוכר הכל?״ שאלה מחייכת.
״כן.״ חייכתי חזרה כי החיוך שלה כזה מדבק.
״ידעתי שתיזכר.״ אמרה בטוחה בעצמה.
״כן ידעת?״
״ברור.״