My story

פרק ~29~ החבר הכי טוב שלי

-You told me something when I left but I don't remember
Maybe 'cause all I could do then was stare at the floor-

-gracie abrams-

קפצתי בבהלה מהמיטה מתנשף במהירות ומבחין בחוטים החודרים לעורי.
מבחין באנשים סביבי ברופאים.
״לריאן אני צריכה שתירגע..״ האחות מרימה את ידיה לעברי.
ואני נושף בבהלה.
אני זוכר הכל. כל פרט ופרט. אני זוכר את עצמי. את אמא.
אוי אמא. דמעות מכסות את לחיי ואני משתנק בבהלה.
צפצופים מרעישים והאחות מתרוצצת.

״לריאן אני צריכה שתירגע. בבקשה.״ היא מסתכלת עלי.
הבטתי סביבי. נוגע במהירות בראשי, בבטני. חזרתי לאחור?
״למה אני כאן?״ שאלתי במהירות. צריך לדעת מה קורה. מה קורה לי לעזאזל.

״התעלפת זה הכל.״ מיהרה לומר והנהנתי לעברה נרגע מעט.
״התעלפתי.״ חזרתי אחריה.
״כן אני לא רוצה להזריק לך הרגעה בסדר? תוכל להירגע בשבילי?״ שאלה ומצביעה על המכונה המצפצפת.
הנהנתי. ״כן אני.. אני יכול.״ אמרתי מבולבל.
״בגלל התרופות שאתה לוקח היה חשוב שתגיע לכאן.״

״אני אתן לך להירגע בסדר? המשפחה שלך בחוץ אתה רוצה שמישהו יכנס?״ שאלה.
מצמצתי. ״כן..״ עניתי בקושי. מנסה להבין אם זה מה שאני רוצה.
״אכניס את אביך.״ אמרה ומיהרה לצאת.

עצמתי את עיניי משעין את ראשי לאחור.
מבחין במחט הנעוצה בעורי. מכניס אוויר ונושף.
דלת החדר נפתחה ואבא מביט בי עם חיוך.
״לריאן הבהלת אותי.״ אמר והתיישב ליד המיטה שאני שוכב בה.
נעצתי בו מבט. תוהה מה לומר לו.

״אמרת..״ התחלתי לומר ואבא הביט בי בשאלה.
״שאני מחוק.. שלא אתה גידלת אותי.״ לחשתי והוא פער את עיניו.
״אתה..״ הוא אמר מבוהל.
״זוכר. הכל.״ השלמתי.
דמעות זולגות מעיניי ואני מסיט אותן במהירות.
״האשמת אותי. כולכם האשמתם אותי.״

אבא הביט בי בצער.
״לא הייתי צריך..״ הוא החל לומר עם מבט מתנצל.
״הוא איים עלי,״ לחשתי.
״ברוס?״ אבא הביט בי בשאלה.
״הוא קינא.״ לחשתי. עוצם את עיניי.
״לא הקשבתי לו. לא חשבתי שהוא באמת יפגע בי אתה מבין.״

״לריאן.״ אבא הביט בי ואחז בידי.
״אבל הוא כן. הוא דקר אותי.״ הרמתי את החולצה חושף בפניו את הצלקת שלי.
אבא פער את עיניו ומחץ את ידי בידו.
״אני לא חושב שהוא רצה שאדמם כמו שאני לא רציתי שיפול מהמדרגות. אבל דחפתי. כדי להרחיק אותו ממני כדי להגן על עצמי.״

אבא שיחרר את ידי והניח את ידיו על פניו.
״לעזאזל!״ הוא קם מהכיסא והצעד הלוך ושוב ברחבי החדר.
עצמתי את עיניי. ״אמא..״ לחשתי.
אבא קפא והביט בי. ״אמא האמינה לי מרגע הראשון. ואמא מתה. בגללי.״ אמרתי עם קושי רב. ״וגם בגללך כי אתה לא האמנת, לעזאזל אתה אפילו לא שאלת אותי!״ התפרצתי עליו והמכונה התחילה לצפצף שוב.