פרולוג

5K 169 33
                                    

גבריאל וויל
כל מה שאני רואה זה כעס ושנאה.

גבר זר שהיה יכול להיות סבא שלה, נגע ונישק אותה, והיא לא עצרה את זה. כל מה שחשבתי זה כמה חבל שלא הרגתי אותה כשהייתי צריך.

עיניי הטורקיז שלה נפערות כשאני מנדנד את האקדח מול ראשה. ״בבקשה לא,״ קולה רועד.

כדאי שאהרוג אותה?

לעזאזל. זה מה שהייתי צריך לעשות. מההתחלה.

ירייה אחת לראש או אפילו רעל באוכל או במים, אבל במקום זה האכלתי אותה כמו אידיוט, דאגתי לה כאילו היא הייתה חשובה.

היא חשובה?

איזה זין.

אלו רק עיניים.

למה הן עושות לי כל כך הרבה רגש מיותר?
אז מה אם החזה שלי מתכווץ כל פעם שהיא מפחדת ממני?

היא צריכה לחשוב שאני מפלצת כי אני כזה.

״אתה לא צריך לעשות את זה.״

״אני כן.״ קולי נעשה חד. ״מילים אחרונות, ילדת השטיח?״

״אני-״ קולה רועד. השפה שלה רועדת ועיניה מתמלאות בדמעות, ואני צריך לאגור את כל הכוח שבעולם כדי לא למשוך אותה אליי. שנאתי שהיא בכתה. ״אני—״ היא שוב פורצת בבכי. ״הבטחת שלא.״

ידעתי שזה לא רעיון טוב לתת לה לשתות.
ידעתי שלא הייתי צריך להשאיר אותה לבד במועדון המזויין הזה.

אני יורה בקיר וזה אפילו לא פוגע בה.
אני לא יודע למה אני עושה את זה.

אני מרגיש את האוויר אוזל בריאותיי כשהיא מתמוטטת על הברכיים. הקליע בקיר אבל היא על הרצפה, בוכה כאילו הקליע פגע בה.

״לא יריתי בך,״ אני מתנשף, זורק את האקדח בכעס. ״לא יריתי בך. תשתקי.״ אני תוקע את אגרופי בקיר. היא מתעלמת ממה שאני אומר, כי הבכי שלה רק הולך וגובר. ״אלוהים, אני כל כך שונא אותך.״ אני מתרחק בצעדים גדולים.

אני לא מוכן להישאר פה עוד רגע מזוין.

אני אבקש ממישהו אחר לטפל בה.
אספר לאנדרסון מה קרה.

יכול להיות שהוא יגיד לי שזה מגיע לי, ואז יחסל אותה... ולא אצטרך אותה יותר.

לא אראה את החיוך שלה.
לא אשמע את הקול שלה.
לא אריח את הריח שלה.
לא אזכור..

לא.

אני חוזר בצעדים מהירים אליה. הלב שלי פועם כל כך חזק עד שאני מפחד. לרגע שכחתי שהוא קיים.

כשאני חוזר אני רואה אותה, והיא נראית מרוסקת. קיא על הרצפה מושך את עיניי. הפחדתי אותה עד שהיא הקיאה?

אני יורד על ברכיי אליה. ״תפסיקי לבכות, אלאדין.״ אני מוכן להתחנן. ״לא יריתי בך. לא הייתי עושה את זה.״ אני מלטף את שיערה הרך. עיניה הנפוחות מתבוננות בי בפחד, כמו בהתחלה.

היא שונאת אותי?

״אתה שונא -אותי?״ קולה רועד. היא מושכת באפה.

אני כמעט נחנק. ״אני לא יכול, ילדת השטיח.״ אני מחייך והחיוך שלי לא מגיע לעיניים. ״אף אחד לא יכול לשנוא אותך.״ אני חופן את פניה בזהירות, מפחד להכאיב לה, כאילו הייתה עלולה להישבר. ״אלוהים, למה עשית את זה?״ קולי כמעט נשבר.

עיניה מתרוצצות על עיניי.

אני נושם עמוק ומשחרר את הנשימה התקועה והמעצבנת שחונקת אותי בגרון. עיניה ממשיכות להוריד דמעות, כאילו הברז בעיניה לא יסגר בחיים.

אני עוצם את עיניי ומצמיד את המצח שלי לשלה. הלב שלי דופק כל כך חזק שאני מרגיש את הפעימות בכל גופי.

הנשימות שלה נעשות קצרות. אני יודע שזה עוד אחד מההתקפים שלה. אני אמור להרגיע אותה לפני שהיא תאבד את הנשימה האחרונה שלה.

אני לא יודע למה יש לה התקף עכשיו.

״גב-ריא-ל-״ שמי בקושי נשמע על שפתייה כשהיא לא מצליחה להיאבק בחרדה.

אני פוקח את עיניי.

היא תשנא אותי על זה.
היא כל כך תשנא אותי.

אני שולף את המחחטה מכיס החליפה שלי ומניח אותה על הפה והאף שלה.

עיניה נהפכות לעצובות אפילו יותר, אבל הפעם היא לא נלחמת. היא מוותרת לי.

אשנא את עצמי על זה.
אשנא את עצמי עד שהמוות יקח אותי, וגם אז, לא אסלח לעצמי על זה.

היא מאבדת את ההכרה או את הנשימה האחרונה?

אני נוגע באזור שבה ליבה פועם, ופעימות ליבה נעשות חלשות. אני לא רוצה לדעת שום דבר, ואני לוקח אותה לחדר במלון אקראי, מניח מזוודה עם מאה אלף דולר ופתק.

תיעלמי.

באותו הלילה אני יושב לצידה במיטה הזרה. אני מנסה לזכור את הלילה האחרון שאראה אותה, לתמיד.

היא תיעלם מחיי.

חייתי לפנייה, ולכן אצטרך לחיות גם אחריה.

אין ברירה. לא אתן לרגשות לנהל אותי, גם לא לשום אובססיה כזאת או אחרת.

•••••
ספויילר- אף אחד לא מת. זה לא נראה כמו שזה נראה!!! זה רק הקדמה לאחד הפרקים!!!
נ.ב- התגעגעתי רצח❤️

אלאדיןWhere stories live. Discover now