Love Hurts Sometimes - Chapter 4

454 29 0
                                    

"אני צריכה לדבר איתך" מבטה היה רציני.

"מה את צריכה?" שאלתי בגלגול עיניים.

"אני לא יודעת אם את זוכרת אותי אבל אני ברנדה, אחראית על יחסי הציבור של הבנים."

זכרתי אותה טוב מאוד.

"בכל מקרה, מאז שאת ונייל נפרדתם הוא עובר מבחורה לבחורה, והתקשורת שצמאה לדם, משיגה את מה שהיא רוצה בכך שהיא מוציאה אותו סטוציונר. אז חשבתי שבגלל שיש לכם עבר משותף, תרצי להיות הבחורה הקבועה החדשה שלו" היא אמרה בקול שקבע עובדה.

"ההצעה הזאת מפתה, אבל אני נאלצת לסרב." אמרתי מביטה בעיניה.

"את בטוחה?" חיוך מתגרה הופיעה על פניה.

"כן" מלמלתי מנסה להבין לאן היא חותרת.

"האמת חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להחזיר קשר שאבד"

"אני מכירה את הטריקים שלך. נפלתי בכמה" אמרתי בביטחון.

"אני יכולה להבטיח לך שתתחרטי על זה. אבל תעשי כרצונך. לא חסרות בנות שהיו מוכנות לשלם מיליונים כדי שנייל יסתכל לכיוונם." היא לחשה ומבט עצוב נשלח לעברי. היא יצאה מביתי ואני נשארתי בוהה בא מתרחקת מנסה להבין את משמעות מילותיה.

האמת, יש משהו במה שהיא אומרת. אבל אני לא אוהבת אותו. אני מקווה.

אני כ"כ מבולבלת. הלוואי וידעתי מה אני רוצה ומה יהיו ההשלכות של זה. ומה יקרה אם אני אהיה איתו, ומה יקרה אם לא אהיה איתו. למה אני לא יכולה לקרוא בכוכבים או משהו?

***

אחרי חצי שנה, נייל באופן מפתיע הודיע על פרישתו מהלהקה. מאז ומתמיד כששאלתי אותו למה, הוא מעולם לא ענה.

כל יום ויום מאז אותו יום שהוא הופיע בדלת ביתי, אותו יום שהוא גילה על הילד שלו, אותו יום שהוא מצא אותי. הוא לא הפסיק לשלוח לי הודעות. כל יום. כל היום. בבוקר בצהרים ובערב. מזכיר לי כמה הוא אוהב אותי.

לאחר שהוא פרש מהלהקה, העיתונות רדפה אחריו כמה חודשים, ומיד עזבה אותו. אחרי שהיא עזבה אותו הוא עדיין לא וויתר עליי. עלינו. ידעתי שהוא לא יוותר, אפילו בנשימה האחרונה שלו. חבל שלא ידעתי עד כמה היא קרובה.

חיכינו בבית החולים. "אז למה הבדיקה הזאת?"שאלתי מחייכת.

"בדיקה שגרתית לכושר גופני או משהו כזה." הוא לחש ללא דאגה. חייכתי אליו בחזרה ושתלתי נשיקה קטנה על הפה שלו והוא כתגובה חייך את החיוך המוכר שלו.

"אני רוצה עוד אחת" הוא אמר בקול ילדותי.

חייכתי ושתלתי עוד נשיקה בפיו. הוא העמיק אותה לאט לאט. "אני כ"כ אוהב אותך" הוא לחש ומבט עצוב היה בעיניו. "אתה בסדר?" לחשתי. הוא התנהג ממש מוזר היום.

"כן" מבטו היה ישיר לעיניי. "למה שלא אהיה?" הוא מלמל.

"כל חמש דקות אתה מזכיר לי עד כמה אתה אוהב אותי" חייכתי. "לא שאני מתנגדת, אבל אתה מתנהג ממש מוזר בזמן האחרון"

"אני רק רוצה שתזכרי את זה" הוא לחש וכאב נשמע בקולו. "גם אחרי שאני לא אהיה פה" הוא מלמל והוריד את מבטו ממני.

"על מה אתה מדבר?" לחשתי.

"על כלום" וחיוך הופיעה על פניו. "תשכחי מזה" הוא לחש. "אני רוצה עוד נשיקה" הוא חזר על דבריו בקול ילדותי.

הצמדתי את שפתיי לשלו והתנתקתי כששמעתי את דלת החדר נפתחת.

"מר הורן" הדוקטור פנה אל נייל. "אני צריך לדבר איתך על תוצאות הבדיקה" מבטו היה הרציני.

"את צריכה לצאת" הוא הביט בי.

"אני לא יכולה להישאר?" שאלתי בתקווה.

"לא" הוא מלמל.

יצאתי מהחדר והתיישבתי במסדרון.

המסדרון היה שומם. לא היה שם איש. לאחר מספר דקות הדוקטור יצא. הוא הביט בי כדקה בערך. ואז הלך בהמשך המסדרון האינסופי.

נכנסתי אל החדר וראיתי את נייל. אותו חיוך של אושר היה על פניו.

"אז מה היו התוצאות?" שאלתי מחייכת, מניחה שהן חיוביות.

"חיוביות" הוא לחש. דמעות צצו בעיניו והוא מיהר למחוא אותן.

"למה אתה בוכה?" מלמלתי בדאגה.

"זה מאושר" הוא חייך. "בואי נלך מכאן. המקום הזה עושה אותי רעב." הוא מלמל ואני כתגובה צחקקתי.

הלכנו למסעדה הקרובה ועצרנו שם. "מה את רוצה לאכול?" הוא שאל.

"אני לא ממש רעבה" אמרתי.

"אני רוצה המבורגר ענק עם ציפס גדול וקולה. והיא רוצה את אותו הדבר כמוני" הוא אמר.

"אני לא רעבה" לחשתי לו שוב.

"לא אכלת כל היום. את צריכה לאכול." הוא אמר וחייך לעברי.

התיישבנו בקצה המסעדה. מנותקים מהעולם.

"נייל, תקשיב, חשבתי על זה ואתה זוכר שאמרת שאתה רוצה להיות אבא עבור שני הילדים שלי?" לחשתי בלי לחשוב על מה שיוצא לי מהפה.

"כן"

"אז איך בדיוק נהיה ההורים שלהם אם אנחנו לא נמצאים באותו בית? או נשואים בכלל?" כמה שניות לאחר שהבנתי מה שאמרתי. הרגשתי את עצמי בוערת והנחתי שאני אדומה כרגע.

הבעת פניו לא הייתה ניתנת לזיהוי. חיוך הופיעה על פניו. אבל הוא לא היה שמח ולא עצוב.

"את צודקת" הוא לחש. "אנחנו עוברים לגור ביחד" הוא סיים את המשפט עם אותו חיוך שלא ניתן לזהות.

זה גרם לי לתהות מה עובר עליו. אם הוא באמת אוהב אותי הוא היה מגיב בצורה שונה, נכון? או שאני סתם אובססיבית?

Love Hurts SometimesWhere stories live. Discover now