פרק עשרים - קריסמס שמח
הגעתי לבית הספר, זה היה יום לימודי חסר טעם. מחר קריסמס ולכן יום הלימודים קצר, והיום בערב כל המשפחה באה. כרגיל בבוקר, לקחתי את דיאנה לבית הספר, וקלייטון חיכתה לי בכניסה. "סליחה על האיחור." מלמלתי בחיוך.
"בוקר טוב גם לך." היא אמרה וחייכה קצת. התלהבתי, היא מחייכת אליי. בימים האחרונים היא התחילה לחייך סביבנו. לקח לה המון זמן, אבל הינה. היא מתחילה להיפתח בצעדים קטנים. אבל אני, מצאתי את עצמי נמשך אליה בצעדי ענק.
ככל שרציתי ללמוד עליה יותר, ככה הייתי המום יותר. היא הייתה בנאדם אוהב, ומגן. אלו היו שתי התכונות הראשונות שבלטו אצלה אחרי השקט.
"יש לי שאלה אלייך קלייטון." היא הרימה גבה והביטה בי בשאלה כשהתחלנו להתקדם לעבר בית הספר. "אתמול, כשהצעתי לכולם לצאת לטייל איפשהו, וקיבלתי ממך סירוב חסר כל הצדקה אבל לא זה הנושא," היא גלגלה עיניים והמשכתי. "קיבלתי הודעה מעניינת מאדם." שלפתי את הפלאפון, פתחתי את ההודעות והראיתי לה. היא הקריאה אותה בקול.
" 'אני ואלי לא נגיע. אין לי את המספר של מדוקס, אבל אם תראה אותה תמסור לה תודה ענקית עם מזמוז'." היא חייכה קצת ונתנה לי את הפלאפון. "בבקשה אל תמזמז אותי."
"ואם אני רוצה?" אמרתי בהתגרות כשמשכתי אותה אליי. אבל לא ציפיתי שאני באמת ארצה למזמז אותה. השפתיים שלה נפשקו באנקת הפתעה, והרגשתי דחף חזק להצמיד אותה לקיר ולנשק אותה. לטעום את הטעם של גברת מדוקס.
"אממ... אז אני חושבת שתיאלץ לוותר על זה." היא פלטה והצמדתי אותה לאחת החומות. הרמתי את פנייה אליי מהסנטר עם האצבע, והתכופפתי אליה. הנשימה שלה נעשתה רדודה, וחיוך התפשט על פניי כשפתיה נפשקו יותר. הבטתי בפנייה, מת לצמצם את המרחק הזה. היא הייתה כל כך יפה, כשהעיניים הירוקות שלה בולטות מהצעיף הירוק והלחיים אדומות על רקע הפנים החיוורות.
"אני לא אוהב לוותר על דברים שאני רוצה." לחשתי לה, כשהעברתי את ידי על פנייה, מלטף את הפנים העדינות שלה כאילו הן שבירות. "קלייטון," אמרתי את שמה. "את רוצה שאנשק אותך?" היא הנידה בראשה לשלילה, והרגשתי דקירה בלב כשהבנתי שזו אמת. היא לא רוצה שאנשק אותה.
שחררתי אותה מהאחיזה שלי, והצלחתי להעלות חיוך על פניי בכוח. זה כאב, אבל היא לא צריכה לדעת את זה. "נו טוב, בואי. בית הספר לא יחכה לנו." התחלתי ללכת משם, והיא השיגה אותי במהירות.
"אתה ממש שמוק אתה יודע?"
"כן. כנראה." אמרתי והתחילה בנינו שתיקה שללא ספק שידרה חוסר נוחות מוחלט. לא הייתי צריך לעשות את זה לעזאזל. "נו קלייטון, מה התוכניות שלך לקריסמס?"
"אממ... לא משהו מיוחד." היא אמרה והבטתי בה בשאלה. "אני כנראה אוכל משהו בבית עם אח שלי וזהו."
"משפחה? משהו? חברים?" היא הנידה בראשה. "מה עם ההורים?" היא התכווצה במקומה, ועיניה מיד נאטמו. שיט שכחתי שזה נושא רגיש. "את לא חייבת ל..."
"ההורים שלי גרושים. אני לא זוכרת את אבא. ואמא לא אוהבת את כל הדברים האלו." היא שיקרה. אבל אני לא יכול להיכנס לזה, לא משנה כמה אני רוצה.
"אז את תהיי לבד עם ג'יימס?"היא הנהנה. לפתע, עלה לראשי רעיון גאוני. "תבואי אליי." היא הביטה בי. וחיכתה. "אני לא הולך להגיד סתם. תבואי אלינו."
"אני לא יכולה. אתה בטח חוגג עם המשפחה שלך ו..."
"כן. ואני מזמין אותך אלינו. תבואי יחד עם ג'יימס! דיאנה תשמח, ואני אשמח אם את תהיי."
"קאירן אני לא יכולה פשוט...."
"אז קבענו! תהיי אצלנו היום עם ג'יימס בשבע."
"מה לעזאזל קאירן אני...."
"ניפגש בהפסקה!!!" ורצתי לתוך בית הספר, מחייך.
***
"תזכור קאירן!" אמא אמרה כשנעלתי נעליים. "שלוש עוגות ואת הזיקוקים החמודים!!!"
"בסדר אחזור עוד עשר דקות!" קראתי ורצתי החוצה. החנויות מתחילות להיסגר עכשיו, כדאי שאמהר. התחלתי לרוץ בחנויות, ובמהירות לקחתי את מה שאמא ביקשה.
"לעזור לך?" שמעתי קול מאחוריי. קפצתי ואחת העוגות נפלה לי, אבל לפני שהיא מגעה ברצפה ג'יימס תפס אותה. "אופסי." היא מלמלה.
"זה בסדר. תודה ג'יימס." הוא חייך והנהן.
"תודה שהזמנת אותנו!!" הוא אמר וחייכתי אליו.
"בכיף. קדימה, שנתחיל ללכת?" הם הנהנו והתחלנו להתקדם לעבר הבית שלי. "תודה שבאת. למעשה את היחידה שתהיה שם בגילי."
"רגע, כמה אנשים בדיוק מתכוונים להיות שם?" היא שאלה כשההליכה שלה האטה. הרגשתי את היד של ג'יימס מושכת במעיל שלי. הוא הניד בראשו, מסמן לי לא לומר. אהא....
"לא הרבה. קדימה, בואי כבר." אמרתי והתחלנו ללכת. ההליכה הייתה קצרה, ולא דיברנו עד שפתחתי את הדלת. "אני בבית!!!" אמרתי ואמא רצה לכניסה.
"יופי!!! אה..." היא קפאה כשראתה את קלייטון, אבל בסוף חייכה. "את באת למאפייה שלי נכון?!" היא קראה בחיוך. "אני מרוסיה."
"היי..." היא מלמלה ולחייה האדימו, כששמתי לב איך היא מתגמדת מאחורי ונועצת מבטים באמא שלי. "את אחות של קאירן או משהו?" אמא צחקה מהנידה בראשה.
"לא... אני אמא שלו. אבל תודה אני מנחשת." קלייטון נראתה המומה לשנייה. אבא ירד למטה, הביט בקלייטון מופתע וחייך קצת, ואז רץ למעלה להמשיך להחביא את המתנות מהילדים החטטנים.
"אמא," היא הביטה בי בשאלה. "זה בסדר מצדך אם קלייטון תישאר אתנו בחג?" היא הייתה מופתעת לחלוטין.
"בטח! מזו השאלה הזו?! כבר חשבתי תרצה לגלות את המקור של צלקת התחת המוזרה שעל התחת שלך."
"אפילו לא קרוב! רגע..... מה?!" קראתי ואוטומטית ידיי קפצו על התחת שלי. הרגשתי את הרגליים של קלייטון בגלל שהתחבאה מאחורי, ולא ידעתי אם לכסות את הבליטה במכנסיים או להמשיך לכסות את התחת. רגע... התחת מכוסה במכנסיים!!!
"מה אף פעם לא שמת לב?"אמא שאלה בעיניים ענקיות. "אם תרצה אני אראה לך אחר כך."
"נו איכס אמא!!!!" קראתי בכעס. "זה כל כך לא מגניב!!!"
"מה קרה?" אבא שאל כשהוא רץ למטה. "סיימתי להחביא הכל מותק." הוא נישק את אמא בלחי. "מה קרה?" הוא שאל שוב, ואז הביט בקלייטון. "היי." הוא אמר והיא התחבאה יותר מאחורי.
"היי...." קלייטון מלמלה.
"אמא טוענת שיש לי צלקת ענקית על התחת!!!" אמרתי לאבא והוא צחק.
"אל תדאג, אין לך שם כלום." אבא הבטיח. "אבל אם תרצה, אני אבדוק בשבילך במקום אמא."
"נו באמת!!!!!" קראתי שהלחיים שלי התחילו להאדים. זה כל כך לא מגניב!!! אבל הסתובבתי בהלם לאחור, כששמעתי את הקול של קלייטון הופך לצחוק בפעם הראשונה. הבטתי בה המום, בזמן שהיא צחקה צחוק מתגלגל. הוא היה מתוק כל כך, ונמוך, לא כמו של רב הבנות.
"אני מצטערת," היא מלמלה וכיסתה את פיה. "לא יכולתי להתאפק."
"זה בסדר לגמרי מתוקה. עכשיו קדימה, כנסו כבר. אנחנו לא נושכים." אמא אמרה והתחילה לחזור למטבח. היא הסתובבה אליי לשנייה, וחייכה. היא בכוונה קיימה את השיחה הזו!!! אני חייב לה.
"דברי בשם עצמך אמא!!!" אדריאן קרא כשירד למטה. "היי קלייטון." אדריאן אמר ורץ למטבח. "אני רעב!!!!!!!!" הוא צרח ונאנחתי בייאוש.
"תישארו עם הנעליים." אמרתי להם. "בואו, את המעילים נשים בחדר האורחים." קלייטון הנהנה ונכנסנו פנימה. חדר האורחים היה מול המדרגות, ופתחתי את הדלת. "תורידו ושימו על המיטה. תרגישו בבית." קלייטון חייכה ופתחה את המעיל שלה.
אלוהים, היא הורגת אותי פשוט. הסוודר הירוק שלבשה, נצמד לחזה שלה והיה משוחרר למטה, זורם לג'ינס כחול שהבליט את התחת שלה. הרגליים הארוכות שלה היו בתוך אולסטאר אדום.
"קאירן, אכפת לך אם אשאר עם הפלאפון במהלך החג?" היא שאלה וכיווצתי גבות, אבל הנדתי בראשי.
"לא, אבל אני מקווה שיש לזה סיבה מאוד טובה גברת מדוקס." היא חייכה קצת, והכניסה את הפלאפון לתוך הכיס האחורי שלה. יצאנו משם בחיוך. "דיאנה!!!!! ג'יימס כאן!!!!" קראתי ושמעתי את הדלת נפתחת, ואת דיאנה רצה למטה.
"ג'יימס!!!!" היא קראה וחיבקה אותו. הוא צחק ושניהם התחילו להתרוצץ שוב בבית.
"את צריכה עזרה?" קלייטון שאלה את אמא כשהיא הציצה למטבח.
"כן בבקשה." היא חייכה קצת ונכנסה פנימה. "קאירן תפרוס את המפה על השולחן בסלון, קלייטון תוכלי לסדר את כל הכלים החד פעמיים על השולחן? שבע עשרה אנשים, ארבעה ילדים. אותם תשימי במקום אחד ביחד." הכל כמעט נפל מידיה.
"ש... שבע עשרה?" הא גמגמה והביטה בי.
"את יודעת קלייטון, את ממה דומה למישהי שכבר ראיתי." אמא אמרה כשהיא שילבה את ידיה, והביטה בפנייה בחקירה. קלייטון חייכה קצת בכיווץ גבות, ועמדה שם, נותנת לאמא לפענח איפה היא ראתה אותה בעבר.
"אמא אני לא חושב ש......"
"אהה נכון!!!!" אמא קראה בחיוך כשקפצה. "את קלייטון מדוקס הצרפתייה!!!" מה? "היית ביסודי עם קאירן, נכון?" מה?! קלייטון נשכה את השפה, והביטה בי בפזילה כשהנהנה.
עכשיו אני מרגיש הכי חרא שביקום. אין מצב, אני מצב שהילדה הזו איתי מאז היסודי. לא יכול להיות שלא שמתי לב אליה, כל כך הרבה שנים. רצתי לסלון ופתחתי את הספרייה, מוציא את הספר מחזור מהיסודי.
"הינה זו היא!!!" אמא קראה כשהיא ישבה מאחוריי, מצביעה על הילדה הבלונדינית עם העיניים הירוקות. "התאומים הצרפתים מדוקס!!!" היא העבירה עמוד והראתה לי תמונה שלה עם בחור שהיה בגילה, עם שיער בלונדיני קצת ועיניים ירוקות. עם חייכו חיוך ענקי, חושף שיניים ומאושר.
ההרגשה הייתה מזעזעת. איך יכולתי לפספס ילדה כל כך יפה במשך כל כך הרבה זמן? איך יכולתי להתעלם מזה? העברתי עמודים, והיו לה חברים אז. היא חיבקה כמה בנים, ובניהם היה אנדרה.
"היינו באותה שכבה ביחד." קלייטון אמרה והרמתי את מבטי אליה, מודהם מהתגלית המזעזעת הזו. "הייתי אז עולה חדשה שהאנגלית הייתה קשה, אבל המבטא לפחות נעלם." היא אמרה כשהיא הצביעה על תמונה של כל השכבה. היא ישבה עם אחיה, ועם עוד חבורה קטנה של ילדים סביבה. "הוא נפטר לפניי שנתיים." קלייטון סיפרה והצער שהרגשתי היה אפילו יותר גרוע. אלוהים אדירים. אני המלאך הכי גרוע בתולדות האנושות. כמה זמן שהיא במצוקה? כמה זמן אני לא שם?
"אני מצטערת לשמוע." אמא מלמלה, וכשהביטה בי היא התחרטה שפתחה את העניין בבירור. "עכשיו קדימה! קאירן, אני צריכה שתלך להביא את הפרחים מלמעלה. השולחן ריקני מידי." הנהנתי, ואמא לקחה את הספר מידיי וסגרה אותו. הלכתי למעלה בצעדים כבדים.
-נקודת מבט של קלייטון-
כשקאירן גילה על החדשות המרעישות, ראיתי איך עצב מתחיל להתנוסס בעיניו. למה הוא היה עצוב? למה שהוא יהיה עצוב? הוא עלה למעלה, ואני נשארתי למטה לעזור לאמא שלו, שמתברר שהיא לא אחותו, לסדר את השולחן לקראת הארוחה. "אני מצטערת על זה..." אמא שלו לפתע אמרה.
"על מה?" שאלתי בתהייה. מה כבר יש לה להתנצל?
"רגיש לו העניין הזה. אני מצטערת שפתחתי את זה מולך." היא אמרה בחיוך קטן. "כשאתה לא שם לב למישהי כל כך הרבה זמן, זה מפיל אותך לקרשים. את מבינה שאכפת לו ממך, נכון?" לא. אני לא מצליחה להבין את זה. הבנאדם האחרון שבאמת היה לו אכפת ממני אחריי ג'יימס, היה אחי התאום שבחר לעזוב, שאני חוששת כל פעם מחדש לקבל את העבודה שאולי בעצם לא באמת היה לו אכפת ממני גם.
"זה בסדר." אמרתי בחיוך. "עוד משהו?" שאלתי כשסיימנו.
"רק לסדר את האכול ו..." צלצול בדלת. "והינה הם מתחילים להגיע!!!" היא קיפצה לעבר הדלת, ופתחה אותה. "היי!!!" מישהי בלונדינית, חיבקה את מרו בחיוך על פנייה. היא חיבקה את כולם. "טוב לראות אתכם!!! קדימה כנסו כבר!!!" הם נכנסו, ושלושתם הביטו בי בתהייה.
אלו היו שני הורים, ובתם כנראה. "דודה סופי!!!!" קאירן קרא וקפץ על אותה האישה שאמא שלו חיבקה. "היי דריאן." הוא אמר ולחץ את ידו. עמדתי שם, נבוכה קצת. טוב לא קצת, מאוד. בסוף הבחור פזל אליי, מסמן לקאירן היכרות קצרה. "אה כן, סליחה." הוא ישר קפץ אליי, מושך אותי. "משפחה, זו קלייטון מדוקס." הוא אמר בחיוך כשחיבק אותי.
"הי...." מלמלתי, נבוכה.
"היי." הם אמרו בחזרה בחיוך.
"קלייטון, זו דודה שלי סופיה, בעלה דריאן והבת שלהם, שרה. היא לומדת בהרווארד." חייכתי אליהם.
"נעים להכיר." אמרתי בשקט והם גיחכו והנהנו. אחריי כמה דקות, דפיקה חדשה נשמעה על הדלת. וככה הורצו כל האורחים לנגד עיניי, וכולם היו צעירים ויפהפיים, אבל מבוגרים.
ישבתי ליד קאירן כמעט בסוף השולחן, בזמן שהוא הסביר לי מי ומה מגיעים. "אלה בלה וסבסטיאן. בלה היא חברת ילדות של אמא וסבסטיאן היה איתן באקדמיה בדנאלי. אלה הילדים שלהם, אמריקה וג'ון." חייכתי והנהנתי.
"אלה טוני וארוסתו ההריונית, שארלוט. שארלוט היא דודה שלי מצד אבא." הוא אמר בחיוך. ככל שכולם נכנסו, הבנתי למה קאירן יכול לחייך כך, ואני לעולם לא אוכל. קאירן היה מוקף בכל כך הרבה משפחה, בכל כך הרבה אהבה. כולם הגיעו אליו, חיבקו אותו חייכו אליו ושאלו לשלומו, כשהבן משפחה היחיד שלי, אני צריכה לדאוג לו.
ג'יימס שיחק עם אמריקה, ג'ון ודיאנה, בבירור נהנה מהחברה החדשה של קריסמס. זה היה החג הראשון שבו היינו עם מישהו. היינו רק משפחה, וקאירן לקח אותנו עכשיו לחג שלו. ואם חשבתי שאהיה גלגל שלישי, טעיתי.
"אז קלייטון," טוני אני חושבת, התחיל לתחקר אותי. "בת כמה את? איזה כיתה את? יש לך עבודה? כמה זמן את וקאירן באותה כיתה?"
"טוני, תנשום." קאירן אמר לו בצחקוק. כולם צחקו והביטו בי בתהייה. הילדים שיחקו בצד עם האוכל, והרגשתי איך כאב עוטף את ליבי, כאב טוב.
"אני בת שש עשרה, שנה שנייה עם קאירן בתיכון, ואנחנו ביחד מהחטיבה באותה כיתה, ובאותה שכבה מהיסודי." אמרתי במהירות. "אני עובדת בחנות פרחים." קאירן הביט בי בכיווץ גבות.
"לא ידעתי את זה." הוא אמר וגלגלתי עיניים.
״אתה לא חייב לדעת הכל.״ אמרתי והוא נאנח.
לא הייתי מרכז העיניים, ולא הייתי הגלגל השלישי. זה היה מצב מושלם. הרגשתי טוב בחברת משפחתו, כל כך חם למרות שהם בכלל לא שייכים לי. וזו בדיוק הייתה ההרגשה שהפריעה לי. שייכות. לא הייתי שייכת.
כולם נהנו מהאוכל, כולם דיברו עם כולם, ולמדתי שלקאירן יש חתיכת משפחה ענקית ומאושרת. אחותו הגדולה אבל לא יכלה לבוא, היא בצבא ארצות הברית במשימה למיטב הבנתי.
הכל היה טוב ויפה, עד שאמא שלחה לי הודעה. 'אבא כאן'. שתי המילים האלו גרמו לי לקפוץ מהכיסא בפתאומיות ורצתי לחדר האורחים לקחת את המעיל. ג'יימס הגיע אחרי. ״קלייטון? מה קרה?״ הוא שאל בדאגה.
״אמא צריכה אותי. אתה יכול להישאר כאן, אני אקח אותך כשתתקשר.״ אמרתי לו בחיוך מאולץ.
״קלייטון מה קרה?״ קאירן שאל ולא יכולתי לומר לו
״יש לי משהו חשוב לטפל בו. אני אבוא לקחת את ג'יימס כשתסיימו בסדר?״ וברחתי משם הכי מהר שיכולתי.
רצתי בשלג הכבד לעבר הדירה, מתנשמת בהיסטריה. עד כמה שכעסתי על אמא, לא יכולתי להשאיר אותה לטפל בבעיה הזו לבד. היא לא יכולה לטפל בעצמה בכלל.
כשעליתי למעלה, הדלת הייתה שבורה. הבן זונה פרץ לי לדירה!!! כשנכנסתי, הוא ישב בסלון, עם הכוס מלאה באלכוהול של אמא. "חיכיתי לך מתוקה." הוא אמר בחיוך השיכור שלו, וקם ממקומו. "אבא צריך כסף."
"עדיין לא נכנסה לי המשכורת." אמרתי לו בקול רועד. פחדתי ממנו, פחדתי מאוד.
"אבל אני יודע שאת שומרת כסף בצד, לכל היציאות שלך עם הבן שלי, וגם לאוניברסיטה שלו."הוא אמר ונשמתי עמוק. "קדימה, כסף." שתקתי. וזו הייתה הטעות שלי. "נו כבר חתיכת כלבה!!! תביאי את הכסף!!! תקשיבי לאבא שלך!!!"
"אתה לא אבא שלי או של ג'יימס!!!"צרחתי. היד שלו פגעה בלסת שלי, ועפתי לעבר הקיר.
"תביאי את הכסף!!!" שתקתי. אני לא הולכת להרוס את העתיד של ג'יימס בגלל כמה מכות. עצמתי את עיניי בשביל לא לראות את המכה הבאה מכה בי. אבל משום מה, היא לא הגיעה. פקחתי את עיניי, ומישהו החזיק את ידו ממנו.
"לך." כמעט ולא זיהיתי את הקול של קאירן. הוא נשמע כל כך מאיים, וקולו היה כל כך עמוק. העיניים שלי היו פעורות. רציתי לדחוף את קאירן, להעיף אותו ממנו ושיאיר הכל לי. אבל הגוף שלי לא תפקד. הגוף שלי דרש עזרה.
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות בכלל?!"הוא קרא ובא להנחית מכה על קאירן, אבל במהרה קאירן תפס את ידו והפך אותו, מפיל אותו על הרצפה.
"אם עוד פעם אחת אתה תחזור לכאן," קאירן איים עליו. "אני אדאג לכך שלא תהיה יותר." הוא קם על רגליו, ובשתיקה יצא מהמקום. ואני, לא יכולתי להחזיק זאת יותר. איבדתי כל שליטה על עצמי.
הדמעות התחילו לזרום מעייני כמו נהר, והיפחות מצאו את דרכן לגרוני יחד עם הצעקות. "למה?!?!" צעקתי שוב ושוב. הידיים של קאירן הגיעו אליי, ורציתי לדחות אותו, להעיף ולדחוף, אבל הגוף שלי היה צריך משהו להישען עליו.
הוא עטף אותי בחום שחיפשתי וליטף את שיערי בעדינות. "תוציאי את זה..." הוא לחש ונתתי לצעקות שלי להתעמעם בחזה שלו בזמן שהחולצה שלו ספגה את הדמעות שלי.
כן, קריסמס שמח.