המלאך שלך

פרק ארבע עשרה - סדק

חזרתי הביתה אחרי הבילוי המשחרר ואמא חייכה. "יופי, חזרת בול לארוחת ערב."דודה סופיה יצאה מהמטבח.

"היי קאירן." היא חייכה אליי.

"אני מקווה שהתגעגעת אליי חתיכת חרא." שמעתי את הקול המוכר של בת הדודה שלי שרה כשהיא יצאה מהמטבח.

"בטח שהתגעגעתי אלייך זבל שכמוך." היא צחקה וחיבקה אותי. "איך הלימודים בהרווארד? בטח קשה להיות פח השאפה שם."

"כן... אבל לומדים מן הסתם. ואיך להיות החרא באסלה?"

"נפלא."

"אני לא חושבת שהם אי פעם יפסיקו עם זה." סופיה מלמלה ורעדה בגועל. "אני לא מאמינה שזה מה שגידלתי."

"היי אמא!!! אני הראוורדית גאה!!!"

"תתגאי בה סופיה. זה בטח קשה לשקית זבל להגיע לפח שבפינת הכיתה." שרה הצביעה עליי בהסכמה כשחיבקה אותי ביד אחת.

"אתם פשוט מגעילים." צחקנו והלכנו לסלון. התיישבנו על הספה, ושרה הביטה בי בחיוך.

"נו, מה חדש?" היא שאלה בחיוך.

"כלום." היא יודעת מתי אני משקר בלי לראות הילה. אנושית עם עין חדה. המבט שלה היה חד, ובסוף גנחתי בכעס וכניעה. "יש בחורה."

"מלאך שמשקר."

"אני לא משקר אני מכחיש."

"אתה מכחיש את העובדה שיש בחורה...?"

"משהו כזה." היא נתנה בי את המבט של 'ספר לי על זה', והלכתי על זה. "היא איתי באותה הכיתה מהחטיבה. ורק לפני כמה שבועות גיליתי על קיומה."

"קיומה...?"

"לא ידעתי שהיא קיימת. לא ראיתי אותה, לא שמעתי אותה, לא ידעתי איך קוראים לה. היא בלתי נראית. ועל הבלתי נראית הזו, רצות כל כך הרבה שמועות נוראיות. היא זונה. זה מה שכולם אומרים... אין לה חברים... והיא... מאוד... מתוסבכת." היא הבינה שאני לא יכול לדבר על כך.

"ואתה בתור מלאך, מצאת לך את הקורבן הראשון לטפל בו."

"קורבן זו מילה קשה." אמרתי בשילוב ידיים.

"בכל מצב קאירן, אתה צריך להבין משהו מאוד חשוב." היא התקרבה אליי, והביטה בעיניי בשיא הרצינות. "הקו שבין טיפול בבעיות ידידותי להתאהבות מהירה ללא מעצורים, נורא דק. אתה צריך להיזהר."

למחרת בבית הספר, קלייטון עברה מולי שוב. השעה הייתה מוקדמת, והיא הלכה באיטיות. איטיות לא אופיינית. הצעדים שלה היו כבדים, ועיניה לא היו ממוקדות. התחלתי להתקדם לעברה בלי לחשוב.

"קלייטון?" שאלתי אותה, עיניה קמו לאט לעברי, אבל לא היה שם שום סימן לחיים. לא היה שם שום דבר. קלייטון בכלל לא כאן. תפסתי בידה, כשלפתע היא סטרה לה.