המלאך שלך

פרק עשרים וארבע - דייט ראשון

שלום לכם קוראים!!!

אני מצטערת על ההפסקה הארוכה, אבל הינה, סוף סוף חזרתי לעצמי, ההשראה חזרה אליי, ואני מתכננת לכם התקפי לב רבים, שברונות ואושר. אני מתה עליכם, ותודה רבה על הסבלנות.

תהנו מהפרק ;)

~~~

-נקודת מבט של קלייטון-

קמתי בבוקר לראשונה באופוריה מוזרה של... שמחה אני חושבת. זה היה זר, ולשנייה אחת הייתי באמת מבוהלת. יצאתי מהמיטה והתמתחתי במקומי, והלכתי לכיוון המטבח. דפקתי על החדר של ג'יימס "בוקר טוב ג'יימס!" קראתי כשהמשכתי לעבר המטבח להכין ארוחת בוקר.

לא משנה על מה ניסיתי לחשוב, המחשבה על הנשיקה ועל השיחה חזרה לראשי שוב ושוב. למה לכל הרוחות אני כל כך זקוקה לו? הרגשתי שאם יעזוב אותי אתפרק מחדש, אבל ממילא כולם עוזבים אותי כל הזמן. הנשיקה בנינו הייתה אמתית ואני יודעת את זה, אבל כמה זמן הוא יחזיק מעמד איתי?

אחריי ארוחת בוקר עם ג'יימס, לבשתי את מדי בית הספר שלי ויצאנו. הגענו ליסודי של ג'יימס, ודיאנה וקאירן חיכו שם. חייכתי מעט אל קאירן כשהסמקתי ונתתי לג'יימס נשיקה על הלחי. "תהיה ילד טוב, נכון?"

"כן קלייטון..." הוא מלמל בצחקוק.

"מעולה, עכשיו תביא לי נשיקה." הוא צחקק ונתן לי נשיקה ארוכה על הלחי. "מתוק שלי!!!" קראתי ומחצתי אותו בין ידיי.

"אהה לאא קאירן!!!!" הוא קרא וצחקקתי ממנו. שחררתי אותו והוא חייך אליי. "אני אוהב לראות אותך ככה." הוא אמר וצחקק. חייכתי אליו באושר ונישקתי את האף שלו.

"קדימה, לך כבר לפני שאני אוכלת אותך." הוא צחק ורץ משם לעבר דיאנה. קאירן התקרב אליי, ופעם ראשונה נכנסתי לפאניקה אמתית. ו...? מה עכשיו?

"בוקר טוב." הוא אמר לי בחיוך מושלם, ואני הסמקתי בחוזקה ממנו והורדתי את מבטי.

"בוקר טוב..." מלמלתי בקול שקט. קאירן הרים את מבטי אליו מסנטרי, והוא הביט בעיניי ברגשות שגרמו לי לעצור את נשמתי ולליבי להחסיר פעימה.

"אני צריך תשובה חד משמעית קלייטון. אני צריך את זה חד וחלק, בלי להסתובב סחור-סחור. יש בנינו משהו, או לא?" הוא שאל ברצינות ונשפתי בהלם מכמה שליבי כאב ממנו, והנהנתי באיטיות.

החיוך שעלה על פניו היה עוצר נשימה, הוא נראה כל כך שמח שליבי התכווץ שוב באותה תחושת השמחה המכאיבה. הוא נישק אותי ברוך, ועצמתי את עיניי כשחקקתי את הנשיקה המתוקה הזו בראשי. זה היה כל כך תמים, ומלא רגש. הוא השתחרר משפתיי אחריי רגע ארוך, ואני נשענתי קדימה אליו, לא רציתי להפסיק את הנשיקה. הוא פלט צחקוק שקט כששילב את ידי בשלו.

"בואי נלך, שלא נאחר." הוא אמר והנהנתי בשתיקה כשהלכנו לכיוון בית הספר כשידי שלובה בשלו, ואני מנסה להבין עד כמה הרעיון הזה טוב בכלל.