"את לימדת אותי מה זאת אהבה אמיתית, איך זה מרגיש להיות מאושרת בכל פעם שאני מביטה בך ומבינה כמה שזכיתי. רומי אני אוהבת אותך". אני מושיטה את ידי כדי לנגב את הדמעה מפניה כשהיא משפילה את מבטה. "אני אוהבת אותך אמילי אבל.." עיניה חוזרות להביט עמוק בעיניי, "אני פוחדת להיפגע", היא רוכנת מעט לאחור. אנחנו חולקות שתיקה קצרה עד שלבסוף היא קמה על רגליה. משאירה אותי על שפת החוף לבד. אני רוצה לקרוא לה שתחזור, אך מרגישה שפיתאום אין לי אוויר.
עיניי מתבוננות בה בזמן שהיא מתרחקת, החום שעבר באצבעותיי מתפוגג. תחושת קור שמתפשטת בכל גופי... חודרת בעוצמה. הדקות חולפות ואני נשארת לשבת על החול הרך, מרוסקת. ידי משחקת באחת מאבני החוף כשראשי מריץ זכרונות.
*רומי תמיד הייתה שם בשבילי, בטוב וברע. היא זאת שדחפה אותי ללכת להתחרות והייתה שם כשהוציאו אותי מהתחרות בגלל המעצר*. אני נזכרת בלילה הגשום שבו כמעט נדרסתי, באיך שננעלתי מחוץ לבית והיא לקחה אותי אליה, את הפעם הראשונה. *היא תמכה בי כשהנשיקה שלנו התפרסמה ולא עזבה כשהפרטיות שלנו נעלמה לטובת הפירסום*. אני נזכרת ביום שבו חל הגמר, בכל ההשפלה *היא זאת שהרימה אותי מהקרשים ודחפה אותי להמשיך קדימה*. פרפרים עוברים בבטני כשאני נזכרת בהצעה שלה לנשף. *לא זה לא יכול לקרות. אני לא מוותרת עלינו*
אני מושכת את עצמי לעמידה והולכת באיטיות על החוף. גלים שוטפים את רגליי במים קרירים. מתנפצים על החול ומשאירים אחריהם שובל של קצף לבן. חוזרת אל המכונית ונוסעת לבית, מנסה לחשוב על הצעד הבא.
יום שני, 09:30.
"מה זה הפרצוף באסה הזה על הבוקר?", רוני מתיישבת לידי בספת המחששה של בניין ד'. "למה יש לי סיבה לחייך?" אני מסננת לאוויר בעצבנות, *לא הצלחתי לישון כל הלילה*. היא מכווצת את גבותיה ומוציאה סיגריה מקופסת המזל שלה, "וואו מישהי צריכה קצת אהבה כדי להתעודד". היא משחררת צחוק כשאני שולחת אליה מבט רצחני, "אם כבר מדברים... איפה רומי? לא ראיתי אותה ממוצ"ש". אני מושכת בכתפיי, "מאיפה לי?".
היא מדליקה את הסיגריה ולוקחת שאכטה ארוכה, "הלו.. את הבת זוגה שלה. את לא אמורה לדעת איפה היא 24/7 או משהו כזה?". אני משחררת האנחה ושולפת את הסיגריה מבין אצבעותיה, *הזמן האחרון לא מועיל להרגלי עישון שלי* "אז זהו שפיטרו אותי מהתפקיד". שואפת את עשן עמוק אל תוך ריאותיי, תחושת חנק תופסת אותי... לא מהסיגריה, אלא מהמחשבה על המשפט שאמרתי.
"מה?" עיניה של רוני פעורות, ידה עדיין קפואה באותה פוזה של החזקת הסיגריה. "נפרדנו.. יותר נכון היא ממני", עשן יוצא מפי בסילסול. "למה? מתי? בגלל זה התנהגתן מוזר בנסיעה? למה אני לא מעודכנת בכלום?!". היא מביטה בי בפנים מבולבלות, מחכה להסבר.
"ביום האחרון בתל אביב, חלמתי על הנשיקה שהייתה לי עם נעמי בים. שסיפרתי לרומי על החלום היא אמרה שזה בסדר אבל שמתי לב שזה פגע בה. היא התקשרה אליי יום אחרי כבדיוק הייתי אצל נעמי והתעצבנה. היא בטוחה שאני איתה רק בשביל לשכוח מנעמי". אני לוקחת נשימה עמוקה לאחר כל ההסבר. רוני מדליקה עוד סיגריה ומנערת בראשה "רגע, למה בכלל חלמת על נעמי ומה לעזאזל עשית אצלה?!". "המורה לספרות איימה עליי שזה או שאני עוזרת לנעמי עם החומר או שאין לי בגרות. ובקשר לחלום... אין לי מושג".
רוני מאפרת את הסיגריה שבידה וחוזרת להביט בי. "אמילי, את עדיין אוהבת את נעמי?". אני מנידה בראשי, "זה השתנה. עכשיו אני באמת רואה אותה רק בתור חברה. אנחנו חברות ילדות רוני. אני לא יכולה פשוט לנתק אותה מהחיים שלי, הייתי צריכה את הריחוק הזה בשביל להחלים. אני המשכתי הלאה, התאהבתי מחדש והפעם... זה הרבה יותר חזק". רוני מהנהנת, "אז אל תוותרי עליה. תראי לה כמה את אוהבת אותה". אני מכבה את הסיגריה ומשחררת האנחת תסכול "אם רק היה לי איך".
הצילצול נשמע ואנחנו מתחילות ללכת לכיוון השכבה. שיעור אזרחות עובר באיטיות כשלפתע נשמעת דפיקה בדלת, "המורה אפשר להודיע הודעה?", תלמיד מדבר מפתח הדלת. אני מרימה את עיניי מהפלאפון לכיוון דלת הכיתה. אוראל ושחר נכנסים, נעמדים ליד הלוח. "רצינו להזכיר שביום חמישי הנשף, ככה שהיום זה היום האחרון להגיש מועמדות לתחרות - "מלך ומלכת הנשף" ", שחר מסביר. אוראל ממשיכה אותו, "אז מי שרוצה להשתתף שיודיע לשחר. ההצבעה תעשה בערב הנשף. כרגיל לפי החוקים - המועמדים חייבים להיות זוג אמיתי וששניהם מהשכבה שלנו. אה ו... תצביעו לי ולטל", היא שולחת חיוך מזוייף אל הכיתה ומתקדמת לכיוון היציאה.
רוני משתעלת ותוך כדי מסננת הערה לאוויר, "מישהי פה לחוצה על הכתר". גל של צחוק מתגלגל בכיתה וחיוכה של אוראל נמחק. היא שולחת מבט מתנשא לכיוונה של רוני. שחר מושך אותה החוצה וטורק את הדלת. "הכתר היחידי שההומופובית הזאת תקבל זה כתר בשיניים.. אחרי שאני סוף סוף ארביץ לה", רוני מסננת לכיווני בשקט. אני פורצת בצחוק ומנערת בראשי "תאמיני לי, אין חברות כמוך. את לגמרי שרוטה". היא מגחכת ומתחילה לארוז את חפציה.
אנחנו מתיישבות בספסל הקבוע עם איתן, האנה ורון. "שמעתן את האלבום החדש?" רון מחייך בהתרגשות. אני מהנהנת ומעלה חיוך על פניי "ברור, לא מפסיקים לשדר אותו ברדיו". איתן מגחך, "המנהלת ביקשה שנופיע בנשף בתור אומן אורח". האנה מגלגלת את עיניה בבוז, "כרגיל שוב הבצפר מתקמצן להביא לנו אומן אמיתי". רון שולח אליה מבט עצבני ומעקם את אפו "אני לא מספיק אמיתי?". היא צוחקת ומנשקת אותו, "אתה הכי אמיתי ומוכשר בעולם".
אני צוחקת ומבחינה ברוני שבוהה בשער בית הספר. גבותיי מתכווצות ואני מביטה לכיוון הכניסה כמוה, זאת רומי שעליה היא מסתכלת. רומי מעיפה מבט לכיווננו וממשיכה ללכת אל השכבה. מבלי לעצור, לחייך או להגיד שלום. כאילו לא הבחינה בנו או.. *שאולי בחרה להתעלם?*.