-נקודת מבט של קאירן-
"קאירן..." קולה של קלייטון וידה שסימנה לי להסתובב, החלו להעלות בי חששות כי אולי היא לא פרנואידית.
הסתובבתי, והשתנקתי בהלם ובהלה. עיניו הצהובות והאפלות, והפחד והבהלה שהוא שידר, שטפו את גופי. פעם ראשונה שאני נתקל בהם. מרחוק, או מקרוב. הייתי כמעט משותק מרב פחד ובהלה.
שד ניצב מולי.
"רוצי." אמרתי ותפסתי בידה של קלייטון, ומיהרתי לרוץ הכי מהר שיכולתי ורגליי אפשרו לי. קלייטון נגררה אחריי על העקבים שלה, כמעט נופלת. החזקתי אותה ולפתע היא עצרה אותי בחבטה כשהשד הופיע מולנו.
"מכאן." קלייטון אמרה בשקט ומשכה אותי לכיוון אחר. עקבתי אחריה והיא רצה במרץ מהר יותר אחריי שבעטה את העקבים מרגליה.
הבטתי בעיניה של קלייטון לשנייה אחת, כשלפתע הן זהרו בירוק שלוו ועם זאת סוער, והשתנקתי בהלם כשהופיע שד נוסף לעינינו. היא המשיכה לרוץ לעברו וכשאחז בה היא בתנועה חלקה הביאה את רגליה לחזהו ובעטה אותו הרחק ממנה. תפסתי אותה לפני שנפלה על הרצפה והמשכנו לרוץ.
דבר לא עבר בראשי מלבד לברוח מכאן עכשיו.
"יש שלושה." היא אמרה בקול נמוך כשהמשיכה לרוץ במהירות שלא ציפיתי ממנה.
"איך את יודעת?!" קראתי אחריה והיא משכה בידי לפניה חדה לכיוון אחר.
"אני מרגישה." היא אמרה בשקט, וקפאה כשהגענו למבוי סתום. "פאק.." היא קיללה בשקט וכשבאה לרוץ חזרה זה היה מאוחר.
שלושה שדים עמדו מולנו. שלושה שדים עם עיניים זהובות-צהובות מבחילות, מצמררות באפלה ובחשכה ששידרו. נגעתי בידה של קלייטון, והמבט שלה בעיניי גרם לכל גופי להתעורר.
לפתע הגוף שלי כבר לא היה בשליטתי. ידי נחתה על העורף כשהמשכתי להביט בעיניה, והזוהר שלהן העביר בתוכי רטט כשהיא גנחה בכאב. היא קרסה לתוך ידיי, ואני הבנתי שכבר אין לי שום ברירה.
פרשתי את כנפיי, וקפצתי למעלה כשאני מחזיק את קלייטון על ידיי והיא צרחה כשנלחצה לגופי בחוזקה. אחזתי בה קרוב אליי, והתחרטתי על זה שלא התאמנתי זמן רב כלל.
נחתי בחבטה על בניין קרוב לשם, וקלייטון ברחה מידיי במהירות כשהתנשפה בכבדות ונשענה עם ידיה על ברכיה. "אלוהים..." היא מלמלה בחוסר אמון.
"קלייטון אני..."
"חייב לי הסבר. מלא. רציני. עכשיו קאירן!" היא צרחה עליי. "אלוהים... מי אלה? מה..." היא השתנקה בבהלה כשנפלה לאחור. "ק... קאירן....?" היא מלמלה בקושי כשהצביעה על הכנפיים שלי.
"יש לזה הסבר, מאוד הגי..." קפאתי כשראיתי את הבעת פניה המבוהלת. החזרתי את כנפיי במהירות וכשעשיתי צעד לעברה היא נסוגה לאחור. "תקשיבי לי, בבקשה." התחננתי בפניה.
"מכאן. תעמוד שם, מצדי קח צעד נוסף אחורה. אל, תתקרב אליי." היא אמרה חד משמעית. "התמודדתי עם כל כך הרבה בולשיט, קאירן אל תגיד לי שהחיים שלך הם בולשיט נוסף." היא אמרה בקול רועד.
"בבקשה תני לי להסביר." הרגשתי שאני הולך להתמוטט על ברכיי, להתחנן כשאני נושק לרגליה ורק רוצה שתקשיב למילה שלי.
"תסביר."
"יש עולם שלם על טבעי." אמרתי לה ישירות, לא רציתי ללכת סחור סחור ולשגע אותה. "כמו שקיימים בני אדם, קיימות אגדות אחרות ושונות. אנשי זאב, ערפדים, מלאכים, בני תערובת." היא בהתה בי ארוכות.
"מה תקף אותנו? מה אתה קאירן?"
"אני מלאך." אמרתי לה בשקט. "ומה שתקף אותנו, היו שדים." היא חשבה דקה ארוכה וקברה את פניה בידיה כשנשמה עמוק.
"ומה עשית לי?" היא שאלה. "עשית לי משהו שם למטה. מה זה היה?"
"אני לא יודע." עניתי בכנות.
"כמה זמן קאירן? המשפחה שלך? מה הם? מה השדים רוצים?" היא שאלה במרץ כשהתיישרה במקומה, וההילה סביבה הייתה מלאה בזעם עצור, כאב.
"מלידה." מלמלתי בשקט. "אני המלאך היחיד, הוריי ואחיי כולם חצי מלאכים, ואני מלאך מלא." היא לקחה נשימה עמוקה.
"השדים." היא אמרה בקושי. "מה הם רוצים?"
"אותי." אמרתי בקושי. "אני המלאך היחיד שידוע עליו." ואז ההבנה החלה לחלחל לתוכה.
"זה לא. זה סיוט אחד גדול... זה לא יכול להיות." היא אמרה כשפרצה בבכי חזק ופתאומי שהוציא אותי מכליי, והרגשתי שאני מתפרק. "היית המקום הבטוח שלי!!! היית החוף מבטחים שלי בעולם האידיוטי שלי!" היא צרחה עליי עם כל האוויר בריאותיה, והרגשתי בושה מציפה את גופי. "לעזאזל... הראית לי מקום חדש, שהעולם הזה לא כזה דפוק אחריי הכל. הבטחת לי שאהיה בסדר, שאהיה מוגנת וגם ג'יימס שלי." היא מלמלה בשקט ומשכה באפה כשקברה את פניה בידיה פעם נוספת. "אתה רק עוד סכנת חיים נוספת. אלוהים קאירן." היא החלה ללכת לעבר הדלת יציאה מהגג.
"קלייטון..."
"אני הולכת לאסוף את ג'יימס. צעד נוסף קרוב אלינו, ואני אדאג לכך שתצטער על זה." היא אמרה חד משמעית. "סיכנת אותי, אתה מסכן את ג'יימס שלי, אתה יכולת להשאיר אותו עם אמא שיכורה לבד או להרוג לי אותו!!! את הדבר היחידי שנשאר לי בחיי!!!" היא צרחה פעם נוספת בכאב. "אל תתקרב אליי יותר קאירן. אני מזהירה אותך."
ובזאת, היא נעלמה משם. ואני הרגשתי אבוד כל כך, שזה הרגיש כאילו זה פשוט חלום רע, סיוט שהתגשם. משכתי בשיערי לאחור מתסכול, ולקחתי נשימה עמוקה לפני שהתחלתי לחזור הביתה.
לקחתי את הדרך הארוכה, להתנקות ולהירגע לקראת השיחה עם אמא ולהסביר הכל. אולי היא תוכל לעזור לי עם קלייטון.
נכנסתי הביתה, והוריי ואדריאן קפצו ביחד מהספה בסלון והגיעו לכניסה. "קאירן" אמא מלמלה בדאגה, היא בטח רואה את ההילה שלי בזה הרגע. "מה קרה?" היא שאלה כשהובילה לעבר המטבח במהירות ואבא ואדריאן עקבו אחרינו. היא מיהרה להכין לי כוס תה אבל בקושי יכולתי להירגע.
"איפה ג'יימס?" שאלתי בשקט כשלא שמעתי אותו ואת דיאנה.
"קלייטון לקחה אותו לפני מספר דקות." הוא אמר כששפתיו יצרו קו אחד נוקשה. "היא גם יודעת לאיים מאוד יפה, התעקשה שלא נתקרב אליה ואל ג'יימס יותר." נשענתי עם ידיי על השולחן.
"מה קרה קאירן?" אמא התעקשה כשליטפה את פניי.
"שדים." מלמלתי והם מיד התקשחו במקומם בבת אחת. "שלושה. הם תקפו אותנו, היא יודעת הכל."
זה היה הלם חד וברור להוריי. אמא קרס על הכיסא ואבא נשען עם ידיו על השולחן, כשאדריאן קילל בנהמה ובעט בכיסא ליד בתסכול.
"מה בדיוק קרה?" לקחתי נשימה עמוקה, ופלטתי את הכל במהירות מסחררת.
"אנחנו פשוט הלכנו, היינו בדרך חזרה כשקלייטון קפאה במקומה ואמרה שמישהו עוקב אחרינו. ואז ראינו אותו, התחלנו לרוץ. נתקלנו בעוד אחד, היא הדפה אותו מעליה כשאחז בה והתחילה לרוץ לכיוון אחר. היא נראתה כאילו היא יודעת מה היא עושה, ומצד שני מבולבלת לחלוטין. כשהגענו לשביל מזדיין בלי שום דרך לברוח, הייתי חייב לפרוש את הכנפיים שלי ואחזתי בקלייטון. עפנו משם, היה לי איתה ריב והיא הלכה."
אמא הייתה המומה לחלוטין ושמה את ידיה על פניה. ההלם והאימה ניכרו על פניה כשדמעות זרמו ללא מעצורים והיא לחצה אותי קרוב אליה. "אני שמחה שאתה בסדר." היא אמרה בקול חנוק כשבכתה ללא קול, וחיבקתי אותה בחוזקה כשההלם עבר בתוכי בהדרגה.
שד כמעט חיסל אותי הלילה.
-נקודת מבט של קלייטון-
אחריי השיחה עם קאירן, בכיתי כל הדרך חזרה כשרצתי הכי מהר שרק יכולתי, הרחק מקאירן והרחוב שבו הכל קרה. אני צריכה את ג'יימס.
אני צריכה לראות שהוא בסדר.
הייתי יחפה ורגליי החלו לקפוא, אבל לא יכולתי לעצור. הגעתי לכניסת הבית, ופתחתי את הדלת ללא שום בקשה או אישור.
"איפה. ג'יימס?" סיננתי בכעס לעבר אימו, והוא התקשחה במקומה במהירות כשהביטה בי. מה שהיא לא ניסתה לשדר לי או להשפיע עליי, לא עבד. "איפה ג'יימס?!" צרחתי עליה, והיא קפצה ממקומה והוא הציץ מלמעלה.
"קליי?" כשהוא ירד למטה, נפלתי על ברכיי מולו ואספתי אותו לתוך ידיי כשעיניי נעצמו מהקלה והדמעות נספגו בחולצה שלו. הוא חיבק אותי חזרה, בהלה מילאה אותו מהמצב שלי. התנתקתי ממנו לשנייה, מביטה בפניו ומלטפת ללא הפסקה.
"אתה בסדר? קרה משהו?" שאלתי בדאגה נוראית, בודקת את ידיו ופניו ללא הפסקה.
"לא קליי. מה קרה?" הבהלה בקולו ממני הייתה ברורה, ונשקתי למצחו ארוכות.
"אנחנו הולכים. עכשיו." אמרתי לו במהירות. "תיקח את הדברים שלך."
"אבל..."
"עכשיו ג'יימס. בבקשה." מה שהוא לא ראה בעיניי, שכנראה היה פחד ובהלה, הוא רץ למעלה לאסוף את הכל.
"קלייטון," אמא של קאירן קראה בשמי וכשהתקרבה אליי עשיתי צעד לאחור.
"שלא תעזו להתקרב אליי יותר. לא את, לא הבן שלך. אף אחד!!!" נהמתי לעברה בפראות מזעם. המשפחה הזו סיכנה את הדבר האחרון שנותר לי, ושברה אותי. כל מה שהם הציגו בפניי התנפץ לי בפרצוף.
"קלייטון את יכ...."
"לא." אמרתי במהירות, וכשג'יימס ירד למטה, הרמתי אותו על ידיי כשחיבקתי אותו שוב ומחצתי אותו קרוב אליי מהקלה אדירה ששטפה אותי. הוא בסדר. הוא בין ידיי. והוא מוגן.
"קליי." ג'יימס מלמל כשעיניו היו לחות והוא החל להיכנס להיסטריה מבהלה.
"אנחנו בסדר." אמרתי ונשקתי לראשו שוב ושחררתי אותו. "אל תתקרבו אלינו." אמרתי להם שוב, מבטי הרותח מכעס נעוץ באדריאן והוריו, ויצאתי עם ג'יימס במהירות הרחק משם.
קפצתי על הכביש כשעצרתי מונית, והורתי לג'יימס להיכנס לתוכה ונכנסתי מיד אחריו. אמרתי לנהג את הכתובת, ואחזתי בג'יימס קרוב אליי, כל הזמן.
כשהגענו, יצאתי עם ג'יימס ועלינו למעלה לדירה. כשפתחתי את הדלת, הדלקתי את האור ונעלתי אותה במהירות בשלושת המנעולים. הלכתי במהירות לחדר של אמא, בשביל למצוא אותה מעולפת שוב אבל עם קופסת אוכל ריקה בידיה. לקחתי את הקופסה מידיה והלכתי למטבח. "אני אעשה את זה." ג'יימס אמר כשאחז בידי ליד הכיור.
"אני בסדר ג'יימס. לך תתקלח." אמרתי לו במהירות. "אתה רעב?" שאלתי בדאגה.
"אני אשטוף כלים." הוא אמר בשקט, וראיתי זאת בעיניו. הוא נראה יותר מבוגר. אלוהים, הוא מתבגר.
רק שלא יתבגר כמוני.
הנהנתי במעט, והלכתי לעבר החדר שלי. הבטתי ברגליי, שהיו כחולות מרב קור והיו חתכים עם דם קרוס ויבש שנדבק לעורי. לקחתי טרנינג וחולצה לבשנה פשוטה, ונכנסתי למקלחת.
כשהמים זרמו עליי ושטפו את גופי, הרשתי לדמעות ולתסכול להציף אותי. הרחק מג'יימס. הוא צריך אותי חזקה ויציבה. ראש על הכתפיים.
כל הבולשיט של קאירן הסתחרר בראשי, מלאכים. שדים. על טבעי. הכל נכנס לסחרור מידע אחד ענקי, ויללתי בייאוש כשהראש שלי החל לכאוב ואחזתי בו בחוזקה. חזקה בשביל ג'יימס.
שטפתי את פניי במהירות במים קרים, חבשתי וטיפלתי ברגליי, התלבשתי במהירות ויצאתי מהחדר. כשהגעתי למטבח, ראיתי את ג'יימס מסיים עם הכלים והוא מילא את הקומקום במים חמים.
"זה בסדר ילדון." אמרתי בטון נורמלי כמה שיכולתי ונשקתי לראשו ארוכות. "לך תראה סרט."
"מה קרה לך?" הוא שאל ודחפתי אותו בעדינות לעבר הטלוויזיה.
"תשב ותראה סרט, אני כבר אדבר איתך." אמרתי ובזמן שהקומקום רתח, הכנתי עוגת שוקולד פשוטה למיקרו שג'יימס אהב כל כך. שמתי מעט סוכריות, הכנתי לשנינו תה והתיישבתי על הספה כשהכל היה מוכן.
עיניו של ג'יימס נצצו בשמחה מהעוגה, וחייכתי ממנו כשליטפתי את שיערו בעדינות. נכנסתי יחד איתו מתחת לשמיכה, והחזקתי אותו קרוב אליי כשנשען עליי. הוא אכל את העוגה יחד איתי ושתה בזהירות מהתה החם. "קליי?" הוא שאל בשקט באמצע הסרט, שלא באמת התרכזתי בו.
"כן?"
"מה קרה היום בערב?"
"אני רוצה שתתרחק ממשפחת קורט." אמרתי לו בשקט והבטתי בעיניו כשהרים את מבטו אליי.
"למה?" הוא שאל בקול שקט, וראיתי את הכאב נוצר בעיניו.
"הם לא אנשים טובים, ואנשים עוד יותר לא טובים סיכנו אותנו היום. ואני רוצה שנהיה בטוחים כמה שרק אפשר."
"כמו הבחור ההוא?" הוא שאל בקושי.
"כן." כמו אבא שלך.
"בסדר." הוא אמר בשקט, והבטתי בו בפליאה מההבנה שלו, ומהאופן שבו הוא סומך על המילה שלי. "מה?"
"לאן אתה גדל לי?" מלמלתי בשקט ומחצתי אותו קרוב יותר אליי. "אתה נהיה כבד, אתה שוטף כלים... אתה בכיתה ה'. למה זה טוב?" הוא צחק כשצווח שאשחרר כי הוא לא מצליח לנשום, והמשכתי להחזיק אותו קרוב אליי.
"בבקשה קליי!" הוא צווח ונשקתי לראשו שוב ושוב.
"אני כל כך שמחה שאתה בסדר." מלמלתי באנחה של הקלה, וההקלה שלי רק התגברה כשכרך את ידיו סביבי ועצמתי את עיניי. שיחקתי בשיערו ברכות והמשכנו לראות את הסרט, עד שהוא נרדם וחייכתי ברוך ממנו.
לקחתי אותו על ידיי לעבר החדר שלו, והוא כרך את ידיו שוב סביב צווארי והנחתי אותו ברכות במיטה כשהוא המהם בשקט ופקח את עיניו במעט. "תישן, לילה טוב ג'יימס."
"לילה טוב אמא." הוא מלמל בחיוך רחב, ושקע בשינה עמוקה כשכל שריר בגופי קפא בהלם פתאומי וחד, והבטתי בו ארוכות כשדמעות נוצרו בעיניי.
אמא.
החזקתי אותו צמוד אליי, הדמעות זורמות מעיניי כשאני בוכה ללא קול. אני לא אמא שלך, אני אחותך. ובכל זאת ככה אותה קורא לי. זה מי שאני בשבילך? "ג'יימס" מלמלתי בכאב כשאחזתי בו קרוב אליי.
הייתי בבעיה עם עצמי. זה לא יכול להיות ככה. למה לכל הרוחות, העולם נראה ככה?!
שחררתי את ג'יימס בעדינות, וצעדתי לחדרי כשאני מרגישה מרוסקת מהיום הזה. נשכבתי על המיטה שלי בחבטה, וקברתי את פניי בתוך הכרית. למה? למה כל זה היה צריך לקרות לי? למה ההורים שלי הם כאלה דפוקים? למה הראש שלי נדפק?
למה הייתי צריכה להתאהב בקאירן, ולמה הוא לא הזהיר אותי למה אני נכנסת ועם מי ומה? אני הזהרתי אותו לאיזה בית הוא נכנס, כמה שהוא מרוסק וכמעט ולא נשאר בו דבר. למה הוא לא יכל לעשות אותו הדבר בשבילי?
למה אני לא יכולה פשוט לחיות חיים של נערה רגילה? למה אני צריכה לשמש דמות אם בגיל שבע עשרה לאחי הקטן?! "איזה צרות..." יללתי לתוך הכרית בכאב וייאוש.
"מה את אומרת.." קול מלמל על ידי בנחרה, וקפצתי בצרחה כשהסתובבתי בבת אחת, וקפצתי פעם נוספת כשנצמדתי בגבי לקיר לגבר שעמד בחדרי. הוא זז לצד אחד, ועיניי עקבו אחריו כשחשתי בהלה, ודחף לצרוח את חיי. עיניי היו פעורות, ומצאתי את עצמי שותקת כדג. כשהוא זז, זזתי לאחור שוב ונדפקתי עם ראשי בקיר. "אוו... זה ישאיר סימן..."
הרמתי את ראשי אליו, וירדתי מהמיטה במהירות לכיוון הדלת. בחור ענקי, בגובה של שתי מטר ככל הנראה, עמד באמצע החדר שלי. גופו הגדול היה רחב ושרירי, והכל בלט מתחת לחולצה הלבנה שלו. עיניו החומות כשוקולד הביטו בי בבלבול, עוקבות אחר כל תזוזה שלי.
"מי אתה?" הוא הביט סביבו, מאחוריו, וידו הצביעה על עצמו.
"אני..?" הוא שאל בהרמת גבה, ולפתע עיניו נפערו בבת אחת. "את רואה אותי?" מזו השאלה המפגרת הזו?!?!
"ברור שאני רואה אותך!!! צא לי מהבית!!!!" צרחתי כשאחזתי בידי את המחבט בייסבול ששמרתי למקרים שבהם אבי מבקר.
חיוך ענקי וכובש נפרש על פניו. "את רואה אותי." הוא מלמל בהלם. "את רואה אותי!!!" הוא צרח פעם נוספת, וקפץ במקומו כשהעביר את ידיו בשיערו, ושעט לעברי כשידיו פרושות לצדדים והנפתי את המחבט ישירות לתוך פניו הכי חזק שרק יכולתי.
"צא מהבית שלי!!!!" צרחתי עלי ושוב והייתי מוכנה כבר להנפה נוספת. הוא הביט בי חזרה, והדם שמקודם היה על שפתיו נעלם כלא היה והשתנקתי בבהלה.
"אלוהים, אני לא מאמין. הרגשתי את זה." הוא לחש כשעיניו היו פעורות שוב, חיוך ענקי על פניו. "את רואה אותי!!!!" הוא צרח שוב ותפס אותי בתוך ידיו וחיבק אותי בחוזקה.
"תשחרר!!!!" צרחתי בבהלה כשהנפתי את ידיי לכל עבר. "תעזוב אותי!!!" צרחתי שוב בפחד, והוא מיהר להניח אותי כשהבין את רמת הבהלה שלי.
"אלוהים!!! אני כל כך מצטער קלייטון." הוא לחש במהירות, ומיהר לצד השני של החדר הרחק ממני, כשאחזתי במחבט עדיין בין ידיי.
"מי. אתה?" סיננתי בכעס ובהלה. "על טבעי? אתה כמו קאירן?!?! כמו השדים?!?!"
"לא לא לא!! תירגעי, הכל בסדר."
"שום דבר לא בסדר!!!!" צרחתי בתסכול. "מי אתה?!?! דבר כבר!!" לפתע, באותה המהירות שהשמחה הפתאומית קפצה לתוכו, כך גם העצב הציף את פניו, לא הולם לפניו שנראו מאיימות.
"אני... אני לא יודע." מה לעזאזל?
"תגיד אתה עושה ממני צחוק?!?!" צרחתי ובאתי להניף את המחבט פעם נוספת לתוך פניו.
"לא לא לא!! חכי!!" הוא צווח ועצרתי את התנועה. "לעזאזל כמה שנהניתי להרגיש משהו, בבקשה לא המחבט." הוא אמר במגננה. "אני באמת לא יודע מי אני, אני נשבע לך.
"מזאת אומרת..?"
"אני לא יודע מי אני! לפני כמה שנים, נראה לי עשרים אולי פחות, התעוררתי ולא היה לי כלום, ויש לא ראה אותי!!!"
"רוח?" שאלתי בהשתנקות. מצד אחד, איכשהו בתוך תוכי לא הייתי מופתעת. במיוחד לא אחריי השדים של היום. אם יש מלאכים, ויש שדים, למה שלא יהיו רוחות? זה זעזע אותי. הלחיץ אותי לחלוטין. "מה אתה יודע?"
"התעוררתי ליד חלקת קבר, עם שמי עליה ותמונה שלי. וזה כל מה שאני יודע."
"מה השם שלך? מי אתה?" שאלתי בלחש כשהבטתי בעיניו.
"תומאס, זה הכל."