epilogue
after 10 years
"מינהו? אתה מוכן?" צעק ג'יסאנג שם את טבעת הנישואים שלו ומסדר את המשקפיים שעל אפו מול המראה בכניסה לדירה שלהם, מינהו בדיוק יצא מחדר השינה שלהם עם חתולה ג'ינג'ית בידיו, "היא לא מוכנה להיכנס לתיק שלה," אמר.
ג'יסאנג נאנח ולקח אותה מידיו של בעלו כדי שיוכל לסיים להתארגן, הוא שם את השעון שלו ואת טבעת הנישואים שלו גם כן, הם בדרך כלל לא היו שמים את הטבעות לעבודה, במיוחד עם העבודות שלהם שהצריכו גם עבודת כפיים.
ג'יסאנג היה ווטרינר במקלטים שונים חיות מחמד בהתנדבות בזמן שהמשרה שלו הייתה בגן החיות של העיר שם הוא עבד בבית החולים לחיות, מה שהיה טוב לחתולות שלהם, היה להן רופא משלהן.
לעומתו, מינהו היה מורה בבית הספר היסודי, מחנך השנה השלישית שם, ילדים בני שמונה הייתה המומחיות שלו. הוא היה מורה מצוין.
"הולכים?" הוא שאל שם את מעילו הארוך כשג'יסאנג הניח את דונגי ופתח להם את דלת הכניסה עם תיק על כתפו, "כן," ענה והם יצאו. מינהו היה זה שנהג, הוא תמיד נהג מוריד את ג'יסאנג בגן החיות שהיה בדרך לבית הספר, הרי הם גרו במקום אסטרטגי מספיק לשניהם לבלות את הבוקר ביחד ולנסוע ביחד ואף לחזור ביחד. זה היה חלק מסדר היום הרגיל.
"אוקיי, משהו שאני צריך לגעת לפני שאני פוגש את התלמידים שלך?" שאל ג'יסאנג חוגר את החגורה שלו כשמינהו מתניע, אחר כך בודק מה שלום דונגי במושב האחורי, היא נראתה שנוח לה יחסית לזה שהיא פחדה מהרעש של ההתנעה ומקול עצירה שיכלה להעיף אותה למושב הקידמי או החלון ולהבהיל את הזוג, בתקווה ולא יעשו תאונה על הדרך.
"לא כל כך, הם מתוקשבים ומתלהבים," ענה מינהו מחייך אליו ואז יוצא מהחנייה נוסע לכיוון בית הספר.
_
בית הספר היה בניין גדול אבל לא מדי בו למדו שש שכבות לכל שכבה בסביבות השלוש כיתות, מחנכים ומורים מילאו את החניות בזמן שהורים הורידו את ילדיהם הצעירים והבוגרים בני השתיים עשרה למיניהם מגיעים ברגל עם אחיהם הקטנים, חלקם היו לוקחים אוטובוס במקרה וההורים סמכו עליהם מספיק.
כל שתי שכבות קיבלו קומה משלהם בזמן שבקומה הראשונה היו החדרים של האומנות, המורים, המזכירות והמנהל. מחוץ לבית הספר הייתה חצר גדולה ומגרש ספורט עם אולם צמוד שהיה קצת יותר קטן מאולם של בתי ספר תיכון המתאימים לגילאים של התלמידים, לא היה צריך יותר גדול מזה.
"לא חשבתי שאגיע עד לכאן," אמר ג'יסאנג עם דונגי על ברכיו, החתולה לא הייתה החלטית במקום ישיבתה אף פעם ובשביל שלא תפריע למינהו לנהוג ג'יסאנג היה צריך להחזיק אותה עם שתי ידיו.
"תחכה, בית הספר קצת יותר מסובך משהוא נראה," מינהו נאנח כשהחנה, הם נשארו שתי דקות נוספות במכונית רק בוהים בתלמידים הנכנסים לבניין עם מורים גם כן.
"מוכן?" הפעם זה היה מינהו ששאל.
"נראה לי," ענה ג'יסאנג ואז הם לקחו נשימה עמוקה ופתחו את דלתות המכונית יוצאים ממנה שניהם. מינהו לקח את התיקים שלהם מהמושב האחורי והגיש את התיק לג'יסאנג שהעביר אותו לכתפו והניח אותו שמה, הוא החזיק את דונגי ביד השנייה.
"היינו צריכים להביא את התיק שלה," אמר הצעיר מסתכל על בעלו לצידו.
"זה לא שהיא תלך לאיבוד כמו דורי," הוסיף מינהו והם התחילו ללכת לכניסה לבניין שם עמד המנהל מקבל את התלמידים בכניסה.
"תראו מי הגיע," הוא אמר מסתכל על ג'יסאנג וצוחק, "האן ג'יסאנג, או יותר נכון להגיד דוקטור האן?"
"היי היונג, איך אתה?" שאל.
"אני בסדר גמור, למרות שאני צריך להתעורר מוקדם לפתוח את המקום ולחכות שאב הבית יגיע כדי שאני אוכל להטיף לו מוסר על זה שהוא מאחר."
"לפחות הוא מגיע לפני התלמידים," אמר מינהו.
"לפחות זה."
מינהו וג'יסאנג נכנסו למסדרון הראשי לאחר מכן והלכו לכיוון חדר המורים עם דונגי עדיין בידיו של ג'יסאנג, היא נכנסה חלק בלי אפילו תשאולים מהמנהל, או יותר נכון להגיד לים ג'ה-באם. ג'יסאנג לא ראה אותו מאז היה אצלם בדירה לארוחת ערב עם היונג'ין וסונגמין לפני שנים אחדות.
השניים נכנסו לחדר המורים שם ישבו מורים על יד שולחנות ודיברו זה עם זה, חלקם עושים קצת עבודת ניירת של בוקר או סתם בודקים את רשימות התלמידים שלהם.
"האן-אי," קרא קול מאחוריו גורם לו להסתובב ולהפיל את החתולה בידיו לרצפה שנחתה עליה עם כל ארבעת רגליה כי היא חתולה. בגלל שהוא היה צריך לתפוס גוף, "אוקיי צ'ה, תרדי ממנו בבקשה," אמר מינהו מנסה להרחיק את סון צ'היונג מבעלו.
"מצטערת, לא ראיתי אותו הרבה זמן," היא התרחקה מהם קצת כדי לתת להם קצת מקום לנשום.
"באמת עבר זמן, מה שלום מינה?" שאל ג'יסאנג.
"מינה? היא בסדר, אנחנו מתכננות כבר די הרבה זמן להזמין את כל הקבוצה לארוחת ערב," סיפרה הנמוכה.
החבורה שלהם גדלה מאז שסיימו את הלימודים ולכל אחד הייתה קריירה משלו, מהרופאים עד המורים, ובניהם עוד כמה מקצועות תעסוקה. הקבוצה כללה את הצוות החינוכי, כמו שעדיין קראו להם מהאוניברסיטה שכלל את הזוג סון, או מינה וצ'היונג, מינהו והיונג'ין. הווטרינארים, ג'יסאנג, פליקס ונאיון שהייתה חברה של מינה עוד מהלימודים. עורך הדין קים סונגמין, העורך המוסיקלי צ'אנגבין ומעצבת הפנים ג'אונגיאון.
הם התחברו כולם לקראת סיום הלימודים והכניסה ללימודים המעשיים פלוס החתונות שעברו ובניות המשפחות שהתחילו לגדול. היו חברים טובים מאוד ועזרו אחד לשני במצבים קשים גם כן.
"זה נשמע טוב, מתי?" שאל.
"בקרוב, את זה אני יכולה להבטיח לך," היא קרצה לה ואז דילגה לה לשולחנה והתיישבה עליו.
"היא בלי הטבעת שלה?" שאל ג'יסאנג.
"היא אמרה למינה שהיא מעדיפה לשמור עליה ושלא תישחק עם העבודה," הסביר מינהו והוביל אותו לשולחנו איפה שהניחו את התיקים שלהם על הכיסא.
"אני אעשה לך סיור עוד מעט, אני צריך שהוואנג יגיע קודם."
"אני אחר כך אצלו בכיתה הרי, לא כך?"
מינהו הנהן.
"סאנג," אמר היונג'ין שנכנס בדלת בדיוק, "מדברים על החמור," אמר ג'יסאנג לבעלו שגלגל את עיניו.
"מתי הגעת?"
"עם מינהו?"
"אה, נכון," אמר היונג'ין מגרד את עורפו, "לפעמים אני שוכח שאתה לא יודע לנהוג ושאתם נוסעים לכל מקום ביחד.
"מה שלום ג'ין-היי? סונגמין אמר לי שהיא במעון היום."
לסונגמין הייתה בת קטנה בת שלוש שכבר הייתה במעון, הם אימצו אותה אחרי לידתה והי צריכים לאסוף אותה אחרי הרבה מאוד זמן של מבחנים, אבל הם הצליחו להרחיב את המשפחה הקטנה שלהם עם הכלבלב הקטן שאימצו קאמי, שלא הסכימו לו להתקרב את שלושת החתולות, לטובת הכלל.
"היא גדלה כל יום, נראה לי שבכיתי אתמול כשהיא ביקשה ממני את החלב, ולא אמרה שהיא אוהבת אותי כי זה נשמע דומה מדי," סיפר היונג'ין מצחקק, "לא לשכוח שאנחנו לא כל כך מדברים על חיי האהבה שלנו בבית הספר עד שאתה הגעת."
"למה לא?"
"החשש של המנהל לים בגלל ההורים של התלמידים, הם מעדיפים שנשמור על פרטיות יתר בקשר לחיי היום יום שלנו מחוץ לבית הספר. אני חושב שאנחנו צריכים להתחבר אל התלמידים ולהיפתח אליהם מאחר ואנחנו לא בתיכון שם לתלמידים באמת יש את החוצפה לעשות סטוק על כל המורים שלהם," הסביר מינהו וגלגל את עיניו, "אבל לפחות התלמידים שלי יודעים על דורי."
"היא תמונת הרקע שלך במסך הנעילה," אמר ג'יסאנג.
"בדיוק," מינהו חייך אליו גורם לג'יסאנג לרצות לנשק אותו אבל היה חייב עצור את עצמו כי הם היו במקום עם הרבה אנשים שלא הכיר וחלקם אפילו לא ידעו שחלק המורים המערכות יחסים הומוסקסואליות. אבל זו הייתה ההחלטה שלהם לא לשים טבעות או כן לשים.
"הוואנג התלמידים שלך כבר עולים לי העצבים," מינה נכנסה לחדר, מתקרבת אליהם מצביעה על היונג'ין.
"תאמיני לי שאני לא מאחורי זה, הם ילדים הם חושבים דברים ויוצרים לעצמם סיפור בראש, אני לא יכול לבקש ממך ואני לא רוצה גם להוריד את טבעת הנישואים שלי, זו הייתה החלטה."
לא הבנתי," ג'יסאנג אמר.
"אני אסביר," צ'היונג נעמדה על ידו משלבת את זרועותיה. "התלמידים היקרים של אשתי ושל היונג'ין חושבים שהם נשואים בסודיות ושהם לא סיפרו להם כלום, ככה שהם כל הזמן מתלהבים עם הם רק אפילו מחליפים היי במסדרון או לקרוא אחד לשני לפגישות צוות. וכן דיברתי עם סונגמין על זה, הוא הסכים על זה שאנחנו לא יכולים לעשות כלום בנידון."
"אאוץ'," גיחך ג'יסאנג והתסכל על מינהו, "ומה איתך?"
"אני מתעלם מכל דבר שהם מנסים לעשות."
"אתה מתכוון למחברת השלמה עם תוכניות החתונה שלך?" שאלה מינה.
מינהו תקע בה מבט רוצח והיא גלגלה את עיניה, עיניו של ג'יסאנג נפערו בהפתעה, "ולא סיפרתי לי כלום."
"הוא מכחיש שזה בכלל קיים, לכן הוא לא סיפר לך," הסבירה מינה.
אחרי זה הם כל אחד הלך לשולחן שלו כדי לסדר דברים אחרונים לפני שהלכו לכיתות החינוך שלהם ומינהו הוביל את ג'יסאנג אחריו מאחר ואצלו זה היה השיעורים הראשונים לפני הפסקת הבוקר. הם עלו לקומה השנייה של הבניין והמשיכו ללכת, דלתות נשמעו שנפתחו ונסגרו ואיתם גם צעדיהם ושל התלמידים הממהרים לכיתה עם הצלצול שנשמע ברקע.
"אני מצטער על זה שלא סיפרתי לך את הסיפורים המלאים של ימיי בבית הספר, אני פשוט א רוצה שתתנהג כל כך רוכשני ומקנא," אמר מינהו לפני שפתח את הדלת לכיתתו.
"זה בסדר, אני דבקה אשמח לפגוש את מי שזו לא תהיה שמשופפת איתך, זה יהיה מעניין," ג'יסאנג פתח את הדלת אחרי שגיחך וחייך אל בן זוגו זה שנים.
"בוקר טוב כיתה," קרא מינהו מהכניסה כשג'יסאנג נכנס לפניו, כל הכיתה נעמדה מול עיניו של הווטרינר. "בוקר טוב המורה לי," הם אמרו ביחד ואז התיישבו במקומותיהם.
ג'יסאנג חייך חיוך גדל עליהם, בעלו היה מחנך מצוין רק ממבט ראשון שלו על הכיתה מולו.
"היום יש לנו אורחים," הוא אמר כשדונגי עלתה על שולחן המורה שלו והיישבה שם מסתכלת על הכיתה מזכירה לשניים את לא אחרת מאשר הפרופסור מקגונגל מהארי פוטר, "ולא, היא לא תהפוך לאישה מרשימה, עכשיו להיות בשקט," והם הקשיבו לו. "עכשיו בבקשה תציג את עצמיך."
"שלום לכם, אני דוקטור האן, ואני עומד לספר לכם כמה סיפורים מעניינים על העבודה שלי," אמר ג'יסאנג מציג את עצמו בפני התלמידים, הוא למד כל מה שהיה ללמוד מאמא שלו על עמידה מול קהל ודיבור אל אנשים בכל הגילאים, ביטחון בדיבור, ללכת קצת במקום, ליצור קשר עין עם התלמידים ולהראות להם שהם יכולים לסמוך עליך ושאתה לא עומד לשעמם אותם.
וכמו שמינהו אמר לו, הם לא משתעממים בקלות ולכן זו אכן הרפתקה אבל הוא ייהנה ממנה מאוד.
"וזו דונגי," הוא הציג את החתולה על השולחן שייללה למשמע שמה, "היא לא מאולפת אבל היא מאוד אוהבת שקוראים לה. או זה לפחות מה שאני למדתי במשך שנים," הכיתה צחקה איתו, הוא כבר הצליח לתפוס את תשומת ליבם וכמו שהוא הכיר את עצמו הוא יעשה עבודה טובה איתם, וגם מינהו יכל להבטיח את זה כשהתיישב בכיסא המורה שלו מסתכל על ג'יסאנג מתחיל עם סיפור קצר על גן החיות.
"עכשיו, מי יודע מה זה ווטרינר?" ידיים הורמו למעלה גורמים לזוג לחייך מאוזן לאוזן.
_
התלמידים שיחקו עם דונגי בהפסקה בזמן שלג'יסאנג היה מן לדבר עם מינהו על ההרצאה שהעביר, "אני לא מאמין שבאמת סיפרת להם הלוויתן של פליקס."
"הוא קרא לו מובי דיק," מינהו צחק על דברי של בעלו.
פליקס היה ווטרינר ימי, הוא עבד עם חיות ים וג'יסאנג היה חייב לספר להם על הפעם בה הלך לבקר את חברו הטוב ביותר במצפה ובעזרה שנתן להם עם הבדיקות הלא נגמרות שהשתתף בהם, התלמידים שאלו שאלות קשורות שניסה לענות עליהם כמה שהצליח כדי שיבינו על מה הוא מדבר, למזלו הם מספיק התלהבו בשביל לא לשים לב לשפה החדשה.
" נארי למעטה עם אתה רוצה ללכת להגיד לה שלום," הציע מינהו, נארי הייתה הבת של פליקס וצ'אנגבין שהייתה בת שש בשנה הראשונה שלה בבית הספר. אפשר להגיד שכרגע הם היו היחידים מהחברים שלהם שלא היו להם ילדים עדיין, אבל הם בהחלט תכננו.
(אני מאוהבת בשם 'נארי', לכן היא בכל מקום בספרים שלי)
"אז אני יורד, איזה מספר כיתה?"
"איי שתיים, היא שם," מינהו שלח אותו לדרכו כשדונגי עדיין על השולחן שלו עם תלמידיו, הא היה צריך לגרום להם להתפזר וללכת לאכול כדי שלא יהיו רעבים ויתלוננו לו באמצע השיעור בזמן שג'יסאנג יצא מהכיתה ופנה לכיוון המדרגות, "היי לאן אתה ממהר ג'י?" שאל היונג'ין שתפס אותו קפץ את שתי המדרגות האחרונות בגרם.
"לראות את נארי," ענה הצעיר וחייך.
"מינהו אמר לך שהיא כאן?"
הוא הנהן, "תהנה."
ג'יסאנג הסתובב לכיוון כיתות השנה הראשונה וחיפש את הדלת הנכונה, אות ומספר הכיתה היו מעל הדלת והוא פתח אותה כדי לראות את בת הסנדקאות שלו יושבת עם חברותיה מסביב לשולחן, הן כולן אכלו מקופסאות אוכל.
ג'יסאנג הלך מאחוריהן ואז החליט להגיד, "אבא שלך לא אמר לך שלא יפה לא להגיד שלום לדוד האהוב עליך?" שאל גורם לילדה להסתובב.
"הוא לא אמר על ההגעה שלך אז לא," אמרה וחייכה אליו גורמת לחיוכו לרדת מפניו, היא הייתה בדיוק כמו אביה השני, "אבל זה נהדר לראות אותך כאן דוד האני," היא מה ממקומה כדי לחבק אותו.
"אתה יכול להישאר איתי קצת?" שאלה לאחר מכן.
"לא להרבה זמן, דוד ג'יני צריך אותי למעלה עם הכיתה שלו," ענה לילדה שהנהנה עם פרצוף חמוץ, "אבל אני אבוא לקחת אותך הביתה אחרי הלימודים," אמר לבסוף, פליקס ביקש ממנו ביום הקודם אחרי שסיפר לו שהוא באמת מתכנן להיות בבית הספר כדי להעביר את ההרצאות לתלמידים.
"יאיי," היא מחאה כפיים וקפצה במקומה אז מתיישבת עם חברותיה שוב נותנת לסנדקה לעזוב אחרי שהיא מנופפת לו לשלום.
הוא יצא מהכיתה ועלה קומה כדי להגיע לשיעור הבא שהיה אמור להעביר.
———
עידכונים חמים מהשטח:
השאלה: ״שילוב מושלם בין הממברים שאתה שם לב אליו״!
״סאונגמין אמר שמינהו וג׳יסאנג הם שילוב מושלם, ומינהו הסכים (🐶: הם ממש מחבבים אחד את השני).. מינהו אומר שהם פשוט צוחקים ביחד והם גם שילוב טוב!״
סאונגמין מתאר אותם כ׳אנשים שהם חיבוקיים ולאבי דאבי אחד עם השני. ומינהו היה כזה ׳לא בדיוק הא הא׳
האן למינהו:
לי ולמעננו היונג יש אישיות דומה אז לפעמים זה מפתיע אותי! כי אנחנו משחקים׳ מתאמנים ביחד ונחים כשאני עם היונג אני מרגיש נוח עם הלב שלי! זו הקלה כשהיונג כאן!
מינהו להאן:
תמיד מספר לי סיפורים מצחיקים וגורם לי לצחוק ואני חושב שאנחנו שילוב טוב ואני אוהב את זה. אני מרגיש הקלה כשאתה כאן ושאני יכול לסמוך עליך ״האן״