Bus ride #2

248 25 8
                                    


ג'יסאנג נאנח, היה לו חופש עכשיו לחודש עד שיחזור ללמוד, הוא הרגיש את המעסה יורדת מגבו והיה קליל יותר, למרות ששוב פספס את האוטובוס והיה צריך לחכות חצי שעה מאחר והאוטובוס המסוים, לכיוון המסוים, הגיע כל חצי שעה לא כמו אוטובוסים אחרים שהיו מגיעים אחרי עשר דקות למקום המאסוף.

ככה שחבריו כבר היו על האוטובוס בדרך הביתה והוא חיכה.

_

ארוחת הערב אצל משפחת לי הייתה מביכה משחשב, במיוחד שהיה שקוע בלחץ לקראת יום המחרת ולמבחן שלו, כל חבריו היו, חוץ מג'ונגאין כמובן. הארוחה הייתה שקטה וג'יסאנג הרגיש שמישהו מסתכל עליו רק כשבכל פעם שהרים את ראשו כולם היו בצלחות שלהם, הוא הוריד את ראשו שוב. אבל זה לא אומר שהוא לא הרגיש את זה יותר.

"תודה על ארוחת הערב גברת לי," קדו הבנים לפני שעזבו את הבית, ג'יסאנג עם הקשת החדשה שלו בידו, החתולות כל הזמן התחככו ברגליו מה שגרם לו לצמרמורת לפעמים או לבהלה, צחקו עליו על זה כמובן אבל הוא התעלם, הן היו חמודות מדי בשביל לכעוס עליהן.

אחרי שיצא מהדל פליקס וסונגמין לא עזבו אותו לרגע על שאימו של פליקס הורידה אותו בבית, "נראה לי שאח של ג'ונגאין מחבב אותך," אמר סונגמין נשען אחורה על משענת המושב.
"מינהו-היונג?" שאל ג'יסאנג, "הוא אפילו לא מכיר אותי."
"לדעתי הוא חושב שאתה חמוד," הוסיף פליקס שישב על יד אימו.

"על מי אתם מדברים?" היא שאלה אותם.
"אח של אייני, הוא גדול מאיתנו בשנתיים," ענה בנה והיא הנהנה.
"ואתם חושבים שהוא מחבב את ג'יסאנג?"
"היית צריכה לראות אותם אמא, שניהם סמוקים פשוט בוהים אחד בשני, לא לשכוח שלג'י הייתה קשת של אוזני סנאי על הראש וחתולה בידיים."
"נשמע חמוד ביותר," היא סובבה את ראשה קצת וקרצה לג'יסאנג שרק שילב את ידיו עם פרצוף חמוץ.

"הוא בטח סתם חשב שאני ילד," אמר הנער.
חבריו משכו בכתפיהם, היה די ברור שהיקום לא יעזוב אותו.

_

ג'יסאנג הכניס את ידיו לכיסים כדי לנסות לחמם את עצמו, היה קר בחודש פברואר ובדרך כלל ירד גשם, האוזניות שלו היו על אוזניו והוא הקשיב לR&B (רית'אם אנד בלוז) כדי להעביר את הזמן, הסגנון נתן לו הרגשה של איטיות ורוגע כשהגשם התחיל לרדת מבעד לסככה של תחנת האוטובוס.

כשהאוטובוס הגיע הוא עלה עליו מעביר את ארנקו ונעמד מול חלון, האוטובוס היה מלא ולכן לא היה איפה לשבת, הוא בדרך כלל לא היה עולה עליו השעה כזאת אבל מה לעשות שזו הייתה שעה כזאת, שעה של אחרי הצהריים בה כולם היו חוזרים הביתה מהעבודה או מתחילים את משמרות הצהריים שלהם.

הברונטי רק רצה להגיע הביתה ולהתעצל על הספה מול 'הטירה הנעה' עם פופקורן. הוא החזיק את העמוד מעליו ונשען על זרועו כשהוא בוהה על הנוף החולף על פניו שהיה בעיקר בניינים או בתים, האוטובוס עצר בתחנות וככל שעברו עלו יותר אנשים משירדו ככה שהצפיפות התחילה לגרום לו להרגיש חנוק. בתחנה של הספרייה הוא ראה קבוצה יותר גדולה של אנשים יורדת, הוא פלט אנחה, היה לו קצת יותר מקום לעמוד מאחר ולא רצה להפריע למי שישבה במושב מולו.

The Librarian | Minsung (HEB)Where stories live. Discover now