"אני יכולה לפגוש אותו?" שאלה אימו של ג'יסאנג בבוקר יום שני בארוחת הבוקר.
"כל כך מוקדם?" שאל בנה.
"אני רוצה לראות לאיזה מערכת יחסים אתה נכנס," ענת ופינתה את הכלים לכיור כדי להתחיל לשטוף כשבנה הלך לחדרו לקחת את תיק בית הספר שלו, "נראה," הוא אמר ואז הלך לדלת היציאה.
אימו נאנחה לפני שבירכה אותו שיהיה לו יום טוב.
באותו יום הוא למד מאוחר בבית הספר ולכן לא הלך ללמוד בספריה.
פליקס פגש אותו בכניסה לבית הספר והגיש לו בקבוק שוקו קר, "מוכן ליום ארוך?"
"ואתה מביא לי שוקו?"
"בוסט של סוכר."
ג'יסאנג הניד בראשו אבל אמר, "טוב, שיהיה בהצלחה. כשיגיע הדרופ תשאל את עצמך למה לא קפה."
השניים נכנסו לכיתה והתיישבו במקומותיהם כשסונגמין ניגש אליהם עם תרמוס של תה חם.
"ניפגש בשערי הגהנום בשעה שש בערב," אמר להם והתיישב מאחורי פליקס שם היה מקומו הקבוע.
שאר התלמידים נכנסו מתיישבים גם הם עם משקעות חמים או קרים בשביל אנרגיה ראשונית של היום הכי ארוך בשבוע שהיה יום שני בוא התחילו בשעת אפס - שבע בבוקר - עד שש בערב.
"אני רואה שכולכם מוכנים. היום עומד להיות ארוך כמו שאתם יודעים ואלו שנשארים עד הערב בגלל המלגות, תגיעו לחדר המורים. ועכשיו, ביו-כמיה."
_
היום בהחלט היה ארוך, הם עברו בין מקצועות למקצועות וההפסקות שלהם היו מלאות באדרנלין לא הגיוני בעליל עם המוח הנמס של כל אחד ואחד. היונג'ין הגע רק בשמונה בבוקר ליום רגיל לעומת בעלי המלגות העתידיות.
כיתת המחוננים התחלקה לתלמידים החכמים אבל הרגילים והתלמידים שעושים את השנה האקדמית הראשונה שלהם בתיכון, בדרך כלל בבקרים או בערבים עם המורים המתמכים בלהעביר אותם ישר לשנה השנייה של האוניברסיטה אליה הם יעברו אחרי הלימודים בתיכון.
למה הם הכניסו את עצמם? הם לא ידעו בעצמם.
"מה שלומכם?" שאל היונג'ין כשישבו הרביעייה בחצר.
"עייף," אמר פליקס.
"חמש שותים של אספרסו ואני אהיה כמו חדש," אמר סונגמין נשכב על גבו עם ראשו על ירכו של היונג'ין שצחקק ואז הסתכל על ג'יסאנג שהיה בסדר.
"מה איתך האן?"
"רגיל, רק שאני מנסה לעכל את החומר של הבוקר," ענה הנער, הרי הוא התעורר מוקדם ואכל וקיבל אנרגיה לעומת חבריו שלא התעוררו באותם שעות כמוהו, אבל מה לעשות שהוא כבר שנים שקם בשעה הזו ורגיל לעומס.
"טוב לשמוע שיש לפחות אחד חיי. חוץ מזה, שמעתי שבילית עם בן דוד שלי בסוף שבוע."
פליקס וסונגמין הרימו את ראשם והסתכלו על חברם שהסמיק.
"כ-כן, אז?" הוא שאל.
"רק אומר, מינהו לא יוצא עם אף אחד בדרך כלל, אני שמח שהוא הצליח למצוא מישהו," אמר הגבוה.
"אז אתה יוצא עם לי מינהו?" שאל פליקס.
ג'יסאנג חייך והינהן מחייך במבוכה.
"תספר לנו."
"אתם קודם," אמר ג'יסאנג שלא שמע על מערכות היחסים של חבריו והם ישר קופצים עליו בלי לשתף.
"מה כבר יש לשתף?" שרל סונגמין ונשען חזרה כשהיונג'ין מגלגל את עיניו, הוא היה שם, הם ראו הכל לנגד עיניהם, לא היה לו מה לספר. אוקי שקר. כי היונג'ין הסתכל על פניו של החבר שלו ונישק את לחיו גורם לג'יסאנג ופליקס להיכנס לקרינג', וסונגמין להסמיק, "זה מה שקורה כשאתם לא בסביבה ביותר גדול," אמר היונג'ין גורם לצעיר להתיישב חזרה ולהרביץ לכתפו.
"אוו טי," אמר פליקס ואז השניים הסתכלו עליו במבט של 'תורך אידיוט'.
"מה? יצאנו כמה פעמים אחרי המשמרות שלו, לא הרבה קרה משם," פליקס משך בכתפיו, כולם היו ערניים עכשיו, "מה איתך ג'יסאנג?" שאל היונג'ין שרצה לשמוע את הפרטים משני הצדדים.
"הלכנו להליכה ואז לאכול ראמן," אמר ג'יסאנג, "זהו. זה היה נחמד."
הנער הסמיק חושף את מה שהסתיר.
"הוא נישק אותך?"
"לא ככה," אמר ג'יסאנג, "כלום לא קרה."
"אבל אתה רוצה."
"היונג'ין אני נשבע."
"אני אומר אמא שלך כבר רוצה לפגוש אותו," אמר סונגמין.
"היא שאלה אותי עם היא תוכל לפגוש אותו פנים מול פנים.
"ומה ענית?"
"שנראה."
החבורה העבירה ככה את הזמן לפני השיער הבא להם.
_
השעה ארבע הגיע ורק התלמידים האחדים נשארו בבית הספר ועברו את השיעורים האחרונים שלהם ואת ההסברים על העתיד שלהם. על האוניברסיטה ועל המקצועות בהם עם יעסקו בהמשך.
אחרי השעה הזו השלושה יצאו לכיוון תחנת האוטובוס, "אני חושב על ללכת לישון ולא לגעת בשום דבר עד ממחר בבית הספר, ואמליץ את זה גם לכם," אמר סונגמין.
שלישי היה יום בספריה אחרי הכל.
הם אמרו אחד לשני שלום לפני שהאוטובוסים הגיעו לקחת אותם משם, ג'יסאנג חזר הביתה, האור היה דלוק.
אימו בטח סיימה מוקדם עם היא כבר שם.
כשעלה במדרגות ופתח את הדלת הפתוחה הוא שם לב שהיא לא הייתה שם לבד, הנער הוריד את נעליו לפני שנכנס, הוא רצה להיפתר מהעדשות ולכן התחיל ללכת לחדרו לפני ששמע קול מוכר מדבר.
"לא," הוא אמר בלחש, לא מאמין שאימו באמת הביאה את מינהו לשם.
"היי סאנג, תראה את מי פגשתי בדרך יציאה," היא אמרה קוראת לבנה למטבח. ג'יסאנג הניח את תיקו בכניסה לחדרו לפני שישר את הג'אקט של המדים שלו.
"היי," אמר מינהו.
"היי," אמר הנער מסמיק, "אני כבר בא," הוא אמר מהר ואז הלך לחדרו לסגר אץ הדלת. הוא הוריד את המדים ותלה אותם בשביל היום למחרת וחליף לבגדי הבית שלו, המכנס המשובץ והסווטשרט הנקי, אחר כך הוריד א העדשות ושם את המשקפיים שלו, הוא סידר את השיער שתי שניות לפני שיצא חזרה.
היה ריח של אוכל.
"איך היה בבית הספר?" שאלה אימו, מינהו ישב על יד השולחן, ג'יסאנג ידע שהוא לא מרגיש הכי בנוח וניסה להסתיר את זה. הנער התקרב והתיישב על ידו, "ארוך ומיגע," ענה הנער.
"היית בבית הספר עד עכשיו?" שאל הבוגר.
"כן, ימי שני הם ארוכים," ג'יסאנג הסביר לו.
"הוא לא כל יום בספריה," אמרה אימו של הנער והניחה סיר על השולחן מול הנערים ואז התיישבה מולם.
ג'יסאנג הסתכל על אימו מולו והזיז את שפתיו אומר בלי קול, 'אני לא מאמין עליך', ואז חייך אל מינהו חיוך מובך והניח את ראשו בין ידיו על השולחן. אימו לקחה להם את הצלחות למלאה אותם בתבשיל שהכינה.
"אני מקווה שאתה אוהב חריף מינהו-שי," היא אמרה.
מינהו רק הנהן בנימוס, הוא לקח את הקערה והניח אות מולו בזמן שהיא מלאה גם לג'יסאנג מהתבשיל.
"אני מקווה שיש בלוטות טעם חזקות," אמר הנער ואז לקח את מקלות האכילה שלו מתחיל לאכול, החריפות לא הפריעה לו. מינהו שטעם את המאכל אהב את הטעם למרות שהתחיל לשרוף לו הגרון ופתח את כל המקומות.
"וואו," הוא אמר משתעל טיפה ולוגם מכוס המים שהוגשה לו.
ג'יסאנג צחקק, היה לו נחמד בקרבת מינהו, למרות אימו שהסתכלה עליהם, היא אכלה כמו ג'יסאנג כאילו המאכל היה רגיל לגמרי.
_
הארוחה עברה באימו של הנער שואלת שאלות את מינהו ואפילו על איך אימו ואחיו הצעירים אותם היא לא פגשה הרבה זמן. ומינהו עונה לה, ג'יסאנג יושב בשקט בזמן שהוא משנה את התנוחה עם רגליו שהוא מסכל על הכיסא.
(כי הוא לא יכול לשבת כמו בן אדם נורמלי, זה כזה גיי)
"למה שלא תראה למינהו את החדר שלך בזמן שאני אכין משהו מתוק למנה אחרונה?!" הציעה גברת האן גורמת לבנה להנהן ואז למשוך את מינהו אחריו.
"אני כל כך מצטער על זה," אמר הנער.
"זה בסדר."
"איך היא הצליחה לגרום לך לבוא?"
"אה. הייתי צריך לאסוף משהו מחבר, הוא לוקח את השיעור שלה ואז היא פשוט נגשה אלי והציעה שאבוא לארוחת ערב, לא רציתי להגיד לא ולהעליב אותה," אמר הבוגר גורם לג'יסאנג להנהן, הוא הסתכל לכיוון אימו במטבח, היא לא שמה לב אליהם, או לאף אחד כשהיא במטבח.
ג'יסאנג הוביל אותו לחדר שלו, הוא היה מסודר עם ספרים ודיסקים, שולחן כתיבה עם לפטופ והתיק על הכיסא. מנורת לילה על יד המיטה על שידה ומנורת קריאה נוספת על השולחן.
מינהו יכל לראות את הצעיר יושב שם בערבים ועושה שיעורי בית עם המשקפיים החמודים שלו והבגדים החמודים גם כן.
"החדר שלך משקף אותך," אמר הנער ואז הסתכל על הפוסטרים האחדים על הקיר.
"אין בוא הרבה, אבל הוא נחמד," אמר הנער מגרד את אפו מלחץ, ליבו רץ, מינהו עמד בחדר שלו, הם היו שם לבד, סוג של, הדלת הייתה פתוחה.
מינהו חייך אליו ונשען על השולחן ממשיך להסתכל על החדר, היה בוא גם ארון עץ קטן. החדר התאים לדירה הקטנה, לא היה צריך יותר מזה בבית בוא גרו רק שני אנשים. ג'יסאנג נשך את שפתו התחתונה. מה עושים עכשיו? הוא שאל את עצמו.
"החדר שלי קצת יותר גדול מזה," אמר מינהו והתחיל לספר לו על החדר שלו, לפחות הם מסוגלים להעביר את הזמן. ג'יסאנג התיישב על המיטה שלו ומינהו בא להתיישב לידו, הם ישבו אחד על יד השני.
"אפשר להגיד שהחתולות שם רוב הזמן, ורוב הדברים שלי בדירה בקמפוס, אבל פוסטרים לא העברתי וחלק גדול של מה שאהבתי בתיכון."
"מה אהבת בתיכון?"
"כשאתה משמר את האוזניות הישנות שלך או האמ-פי הישנים."
ג'יסאנג צחקק.
"ואז את הדיסקים שאתה כבר לא שומע, או הספרים שאתה יודע שלא תקרא יותר בחיים, אבל אמא שלך לא מסכימה שתזרוק."
"אנחנו מנסים לשמור על כמה שפחות דברים כדי שהדירה לא תעלה על גדותיה כי היא קטנה," ג'יסאנג הצטרף לשיחה.
מינהו לקח את ידו של ג'יסאנג בידו שזה מה שרצה לעשות כשאכלו. השניים שכחו שהדלת פתוחה בשלה זה כשג'יסאנג הרים את מבטו אליו. הם חייכו אחד לשני כשמינהו הביא את ידו השנייה ללחיו של המעיר והתקרב אליו עם ראשו.
ג'יסאנג בה לעצום את עיניו ושפתיהם עמדו להיפגש כשקולו של אימו הקפיץ אותם.
"בנים, יש עוגה," היא צעקה להם.
מינהו נעמד מהר מלקק את שפתיו, כלום לא קרה. ג'יסאנג מצא את זה יותר מצחיק ממביך ולכן צחק על הבוגר המבוהל. הוא קם גם הוא ואז נשק ללחיו מהר לפני שיצאו חזרה לאכול.
מינהו נאנח, 'כמעט,' השניים חשבו בליבם.