מינהו ניגש אל הנער בשקט כדי לא להבהיל אותו יותר מדי ושם את ידו על כתפו כדי לנער אותו חלושות, "ג'יסאנג, תתעורר," הוא אמר, ג'יסאנג פקח את עיניו לא זוכר איפה הוא עד שראה את מינהו על ידו, "מה קרה?" שאל.
"אני סוגר את הספרייה, פליקס וסונגמין לא רצו שתחזור לבד אחרי שנרדמת," אמר לו הנער הבוגר.
ג'יסאנג הנהן ואז קם לאט ממקומו.
"אתה מסוגל ללכת?" שאל מינהו שראה שהצעיר קצת מסוחרר.
"אני בסדר, רק התעוררתי זה הכל."
"ישנת עמוק עם אתה ככה."
"אולי," ג'יסאנג חייך אליו ואז הרים את התיק שלו.
הם הלכו לכיוון היציאה ומינהו סגר את האורות האחרונים לפני שנער את המערכת האוטומטית של הדלתות אחרי שיצאו מהבניין לגמרי, ג'יסאנג חיכה לו כמה שניות עד שיכלו לרדת לכיוון התחנה, זו תהיה הפעם בה יבלו את זמנם הכי הרבה זמן ביחד עם מחשיבים את שתי הנסיעות ביחד, חצי שעה בערך לאותו כיוון מאחר והיו בה יותר תחנות מהדרך הגעה.
ג'יסאנג ישב על הספסל בזמן שמינהו עמד לצידו, "אתה לא רוצה לשבת?" שאל.
"לא, אני רוצה להזרים קצת דם לרגליים לפני שאצטרך להתיישב שוב," ענה.
ג'יסאנג לא חשב על זה, הוא בא גם הוא לקום, "אתה יכול לשבת עם אתה רוצה, אתה נראה עייף."
"לא, אני בסדר, דם זה חשוב," הוא פיהק על הדרך ומצא את עצמו מתמתח.
מינהו צחקק לצידו והוא שלח לו מבט חצי כועס חצי חמוץ, "אתה ממש חמוד אתה יודע?"
ג'יסאנג הסמיק והסתובב כדי להסתיר את פניו בזמן שמינהו רק המשיך להסתכל עליו, אחרי שהסתובב וראה את עיניו של הבוגר הוא עשה פרצוף חמוץ.
האוטובוס התקרב לתחנה והנסיעה עמדה להיות קצת יותר ארוכה.
השניים עלו כשמינהו הציע לג'יסאנג שיעביר הוא את הכרטיסים במזמן שהצעיר ימצא להם מקום לשבת, הצעיר הנהן והגיש לו את הכרטיס הולך לשבת באחד המושבים האחרים מאחר והקדמיים היו תפוסים, גורמים לנער לתהות למה שאנשים יהיו ערים בשעה כזאתי עד שנזכר למה הוא שם.
הוא ניער את ראשו והתיישב מניח את תיקו על רגליו והשעין את ראשו על החלון לצידו מסתכל על מינהו שהולך לכיוונו והנהג מתחיל לנהוג כמעט גורם לבוגר לאבד את שיווי המשקל שלו, כשהגיע למקום התיישב מהר גורם לדחיפה קלה לכתפו של ג'יסאנג שהסתכל עליו מתנצל ומשנה את תנוחתו שתהיה נוחה יותר.
"אתה בסדר?" שאל ג'יסאנג.
"אני לא אמור לשאול אותך את זה?"
הנער רק משך בכתפיו בעייפות וסגר את עיניו האוטובוס עצר מה שגרם לראשו להידפק בחלון ולו להחזיק את ראשו בכאב נאנח.
ג'יסאנג החליט לפקוח את עיניו ואז להסתכל הצידה, מינהו ישב עם ראשו קדימה ואוזניות באוזניו, הוא נאנח שנית ואז הניח את ראשו על כתפו של הבוגר, לא איכפת לו מהמבוכה הוא היה עייף מדי בשלב הזה.
למינהו כמובן שלא היה איכפת, כל עוד הנער הצעיר מרגיש בנוח ולא נפגע.
ג'יסאנג חיבק את תיקו בחיכו כששיערו מדגדג את צווארו של מינהו שהסתכל עליו, הוא ישן בשלווה מה שגרם לו לחייך, מינהו הניח את תיקו על רצפת האוטובוס בין רגליו כדי שלא ייפול הצידה ואז העביר את ידו מעבר לכתפו של ג'יסאנג מקרב אותו קצת יותר כדי שראשו לא יקפץ עם כל עצירה או באמפר על הכביש.
ידו של ג'יסאנג נחה על ירכו של מינהו אחרי שחצי עזב את תיקו שעמד ליפול יחד עם ראשו קדימה, מינהו היה צריך לדאוג שהוא גם לא ייפול קדימה ולקח את התיק בזהירות כדי לא להעיר את הילד - הלא כל כך ילד - הישן לצידו. את התיק הניח לצד תיקו, הוא היה כבר יותר גורם לנער הבוגר לגלגל את עיניו.
אחר כך, תפס בידו של הצעיר היא הייתה קרה. ג'יסאנג ממש לא ידע לדאוג לעצמו בקטע הזה למרות המעיל על גבו. הוא החזיק בה כדי לחמם אותה. מתעלם לגמרי מכל האנשים באוטובוס מינהו הניח את ראשו שלו על זה של ג'יסאנג, הוא חייך אבל לא סגר את עיניו, היה לו מזל שהוא זכר את התחנה של הברונטי לצידו, הוא לא יצטרך להעיר אותו כדי לשאול.
_
ג'יסאנג התעורר בכוחות עצמו שתי תחנות לפני התחנה שלו, אחרי שהרגיש את הכובד על ראשו קיווה שהבוגר לא ישן וכשהרים את ראשו מינהו התיישר והסתכל עליו עם חיוך, ג'יסאנג הסתכל על ידו בידו של הבוגר על ירכו, הוא השתנק.
"לילה טוב," אמר מינהו כשג'יסאנג הרחיק את ידו בולע את רוקו ומסמיק.
"נרדמתי שוב," אמר הצעיר כשהבוגר הנהן לו, "אנחנו עוד מעט מגיעים עם אתה רוצה לתפוס תנומה ממש קצרה נוספת."
"לא תודה," ג'יסאנג התיישר במקומו מסדר את מעילו ונשען אחורה מיד אחר כך.
"אני יכול את הטלפון שלך שנייה?" שאל מינהו.
"למה?" שאל ג'יסאנג כשהוציא את המכשיר מכיסו, הוא הגיש אותו לבוגר שפתח אותו ונכנס לאנשי הקשר.
"תכתוב לי כשאתה מגיע הביתה כדי שאדע שאתה בסדר," אמר והכניס את מספרו לאנשי הקשר לפני שהחזיר לו את המכשיר, ג'יסאנג הסתכל על המספר, 'מינהו-היונג' היה כתוב למעלה. בלי שם חיבה או סתם שם, הוא ממש כתב לו 'מינהו-היונג', אבל כולנו יודעים שזה ישתנה בקרוב מאוד.
ג'יסאנג הנהן והכניס אותו לכיסו אחרי שסגר את המסך.
עצירה אחת לפני מינהו השעין את ראשו על כתפו של ג'יסאנג משלב את ידיו, "אתה לא קצת מאחר?" שאל ג'יסאנג, "הייתה לך הזדמנות מוקדם יותר."
"לא רציתי שתפספס את התחנה שלך, אז תיתן לי שתי שניות."
ג'יסאנג צחקק וסדר את משקפיו בזמן שידו בטעות נוגעת בזו של מינהו כשהוריד אותה, מינהו לקח את ידו ושילב את אצבעותיהם, "נחמד," מלמל כשג'יסאנג הסמיק בפעם הוא לא ידע כמה באותו יום, עם זה בכלל עדיין אותו יום. די בטוח שלא.
התחנה של הצעיר הגיעה והוא היה צריך לקום, הוא לא רצה, באמת שלא, אבל לחזור הביתה לישון היה חשוב, הוא עקף את מינהו לוקח את תיקו, האוטובוס בה לעצור כשג'יסאנג הסתובב לבוגר שהסתכל עליו עם חיוך, "לילה טוב היונג," אמר.
"לילה טוב סאנגי, אל תשכח לכתוב לי שאתה בבית."
"לא אשכח."
עם זה הוא ירד מהאוטובוס בקפיצה למדרכה כמו בדרך כלל והלך הביתה, היה חשוך וההליכה לא הייתה כל כך ארוכה אבל הוא הרגיש שהייתה ככה, הוא לא שם את האוזניות שלו, מה שהיה רעיון לא כל כך טוב כי התחיל לפחד.
הוא פתח את הטלפון שלו בזמן שהלך ונכנס לאנשי הקשר, אימו בטח כבר ישנה וכך גם חבריו, היה מאוד מאוחר ולכן המספר היחיד שעליו סמך משפיק היה של מינהו, ככה שקולו ילווה אותו עד הבית והוא לא יהיה חייב לכתוב לו כשיגיע, הנער יגיע איתו וישמע אותו פותח את הדלת ונכנס.
הוא לקץ על 'חייג' וחיכה.
"הלו?"
"זה אני," אמר ג'יסאנג שהבין שלמינהו אין המספר שלו.
"כל כך מוקדם?"
"הדרך לא כל כך ידידותית החושך?" ענה הצעיר בכנות.
"אוקיי, איך אני יכול לעזור?"
"לא יודע, תעביר לי את הדרך."
הוא יכל לשמוע את מינהו מצחקק ואת האוטובוס עוצר, מינהו עמד לרדת מהאוטובוס לפי הקולות.
"אוקי, אז ברוך הבא לתחנת הרדיו, ישנים עם הסנאי, אנחנו על הקו עם האן ג'יסאנגי, נער בן בערך שמונה עשרה מסאול, אימו היא אחת המרצות של לי מינהו באוניברסיטה, ג'יסאנגי הוא נער חמוד שמזכיר סנאי ורוצה שלי מינהו יעביר לו את הדרך הביתה."
ג'יסאנג צחק והרגיש את גופו מתחמם והרגיש את ביטנו עושה היפוך באוויר.
"עוד כמה עובדות על האני, הוא תלמיד בתיכון, שנה אחרונה, רוצה להיות ווטרינר ואוהב להקשיב לזיקו, כי האוזניות שלו מאוד חזקות אבל לא איכפת לו שאנשים אחרים מקשיבים. הוא מבדר בקול רם בטלפון וחתולים אוהבים אותו. יש לו סגנון קריאה מעניין והוא חנון לימודים. בואו לא נשכח שהוא יכול להירדם בכל מקום, לא כמו לי מינהו, אבל מספיק קרוב."
ג'יסאנג פתח את דלת הבניין והתחיל לעלות במדרגות כדי לשמור על הזמן בו הוא מקשיב לקולו של הבוגר ממנו, הוא לא סיפר על עצמו - לי מינהו - אלה המשיך לזרוק עובדות שהוא יודע על ג'יסאנג גורם לנער לחמימות במשך כל הזמן ולחייך, חיוך שהוא לא הצליח להוריד מפניו.
"שמות חיבה שלי מינהו יתחיל לקרוא לו בהם, סאנגי, האן-אה, האני, ג'יסאנגי. אבל לפי הקולות הוא כבר הגיע הביתה מה שאומר שהתוכנית שלנו צריכה להסתיים כי האן ג'יסאנגי צריך ללכת לישון ויש לו לימודים למחרת."
"עם מי אתה מדבר?" נשמע קול נוסף ברקע.
"ג'יסאנג, למה?"
"אתה מדבר על עצמך בגוף שלישי."
"אני מעביר לו את ההליכה הביתה."
"אה, היי ג'יסאנג."
ג'יסאנג צחקק בשקט, זה היה באנג צ'אן.
"לילה טוב סאנגי," מינהו אמר.
"לילה טוב היונג," אמר בלחש מחייך, הוא ניתק כשהלך לחדרו והוריד את דבריו לפני שהלך להתארגן לשינה.
הנער נכנס למיטה שלו מעלה את השמיכה עד חזהו אחרי שהניח את הטלפון על שידת הלילה שלו מכוון שעון מעורר ומחבר למטען, רגע לפני שחיבה את מנורת הלילה הוא הרגיש זמזום, הרים את המכשיר וחייך.
'לילה טוב סאנגי'
היה כתוב, הוא חייך וסגר את האור, הלב שלו לא הפסיק לדפוק חזק עד שהצליח להביא את עצמו להירגע ולהירדם. הוא ממש חיבב את מינהו. ממש.