ג'יסאנג היה צריך לחזור הביתה לפני שנסע לספרייה באותו יום, לא היה לו יום קצר בבית הספר ובמיוחד שהיה צריך להחזיר כמה מהספרים של אימו, הוא אמר לחבריו שיפגוש אותם יותר מאוחר ואז לקח את האוטובוס הביתה. הוא עלה מהר במדרגות ומיהר מהר לחדרו כדי להחליף את בגדיו, לפחות שילבש משהו נוח עד הלילה. הם תכננו ללמוד עד מאוחר באותו היום.
הוא לבש את הסווטשרט הסגול שלו ושם את משקפיו, ככה שכשיחזור הביתה לא יצטרך להתעסק עם עיניו יותר מדי מכיוון ויהיה עייף. סידר את התיק שלו מחדש, לקח את הספרים ויצא מהבית נועל אותו מאחוריו.
האוטובוס הגיע והנער עלה עליו מעביר את הכרטיס שלו ומחפש מקום לשבת, אחר הצהריים לא היה שקט כל כך באוטובוסים של הקמפוס האקדמאי ולכן היו לא מעט סטודנטים בשעה הזו וביחד עם זאת גם לי מינהו שישב באחד המקומות האחוריים לבד על יד החלון, ולמרות שהיו מקומות פנויים מקדימה, הברונטי החליט להתקדם קדימה ולעלות את המדרגה וחצי של סוף האוטובוס.
מינהו לבש שחור הפעם, הוא אף פעם לא ראה אותו לובש שחור וזו הפעם השישית בערך שהוא באמת רואה אותו, פנים מול פנים. הבוגר הרים את מבטו מהטלפון שלו לג'יסאנג שהתקדם לכיוונו, הוא חייך אליו והזיז את התיק שלו מהמושב לצידו.
"ממהר לאנשהו?" שאל כשהנער התיישב לצידו.
"ללמוד. יש מבחן בקרוב ועוד כמה עבודות להגשה," ענה ג'יסאנג ומינהו הוריד ת האוזנייה הקרובה מאוזנו והחזיק אותה, הלבוש שלו הזכיר לג'יסאנג גנגסטרים והוא תהה איך זה שמינהו לובש את הסגנון הזה מאחר ובדרך כלל ראה אותו עם סוודרים בצבעים בהירים ולכן לא שמע את מה שלשני היה לומר.
"ג'יסאנג?"
ג'יסאנג הרים את מבטו אל עיניו, "כ-כן? סליחה."
"שאלתי עם אתה עומד להישאר שם עד מאוחר."
"א-אה, כן, יש הרבה עבודה," הברונטי העביר יד בעורפו ואז הוריד אותה לחיכו משחק עם הסווטשרט שלו.
"אני רואה."
"ל-לאן אתה הולך?"
"גם לספרייה יש לי משמרת."
"אה, ככה?" הוא לא חשב על המילים שיצאו מפיו.
"איך ככה?" שאל מינהו מרים את גבותיו.
"א-אני לא רגיל לראות אותך עם שחור." הוא לא היה רגיל לראות אותו בכללי.
"אה, זה," מינהו הסתכל על בגדיו השחורים, ג'ינס קרעים שחור, סווטשרט שחור, עגילים? אחד ארוך, דוקטור מריטנס שחורים, לגמרי לוק חדש. "אחד מהימים האלה."
ג'יסאנג קיבץ את גבותיו.
מינהו צחקק גורם לצעיר להסמיק.
השניים המשיכו בשיחות הקטנות שלהם עד שהגיעו לתחנה, הם יצאו אחד אחרי השני והלכו זה לצד זה לדלתות האוטומטיות של הבניין, ג'יסאנג שאל את מינהו עם הוא יוכל להחזיר את הספרים שיש לו בתיק בזמן שהוא הולך למצוא את חבריו. מינהו חייך כשלקח את הספרים המדוברים וג'יסאנג נופף לו וירד לחדר הקבוע של השלושה.
_
באותו יום הספרייה לא הייתה מלאה מדי, היו הרבה בקומת הקרקע ובשולחנות בקומת העיון, לא למדו בקבוצות אלה יותר ביחידים. מינהו הלך עם הספרים בידו לדלפק כשעיניים מסתכלות עליו.
"הגעת," אמר צ'אן וקם ממקומו, "וזה היום השחור."
"ג'יסאנג היה מופתע," אמר והניח את הספרים מול הבלונדיני שהעביר אותם לפני שהתחיל לסדר את דבריו, עיניו עלו לחברו כששמע את שמו של הנער הצעיר.
"ג'יסאנג? האן?"
"איזה עוד ג'יסאנג אתה מכיר שאני מדבר עליו?" שאל מינהו לא מכחיש את זה שהוא מחבב את הנער.
"עלינו דרגה," צ'אן צחק והניח את הספרים המוחזרים בעגלה לצידו ויצא מהאזור מאחורי כדי להיעמד מול מינהו לתפוח על שכמו ולעקוף אותו, "שיהיה לך בהצלחה וערב טוב. אל תשכח לתת לו את המספר שלך," הוא קרץ לצעיר ממנו ויצא.
מינהו גלגל את עיניו כשהלך לעבר הדלפק והניח את דבריו, מוציא את מה שיעביר לו את הזמן.
"זה הוא?" "וואו הוא שונה פתאום." "נראה לך שיש לו אח תאום?" עם כן שניהם ממש יפים." "אני הולכת לנסות לתת לו את המספר שלי." "וווא, הוא העלה על עצמו." אהבתי את החולצה." "מי ידע והספרן יכול להיות ממש חתיך עם הוא רוצה." "אהבתי את הרך והחמוד. אבל זה דרגה אחרת." "מי זה?" "אני מריח תחרות." "הן באות לכאן רק בשבילו אחי." "אה, זה הוא." "דיי, מה זה?" "חם פה."
מינהו היה רגיל לזה שכבר ידע להתעלם ולגרום לקולות להיעלם מראשו, אבל משהו הפעם היה שונה, כלומר הוא לא מנסה להרשים אף אחד. רגע? הוא בכלל מנסה להרשים מישהו?
זה היה מהימים בהם הוא קם והרגיש שהוא רוצה לבחור מה הוא רוצה ללבוש ולא סתם להוציא את הסוודר הראשון שהוא רואה בארון, יום כזה שהתודעה שלו הלכה למקומות אחרים. שחור היה צבע חזק עליו, והוא ידע את זה.
ללכת לשיעורים שלו בבוקר לא היה משהו שונה, מה ששינה את הכל היה הנער שישב על יד באוטובוס, הנער שהוא ראה רק פעמים אחדות בחודשיים האחרונים, נער שגרם לו לתהות עם הוא באמת מנסה להרשים מישהו באותו רגע.
"נתראה בעוד חודש," הוא זכר אותו אומר לפני שהיה חודש הפסקה מהמבחנים. המוח של מינהו ממש זכר את זה? אולי זה למה הוא התלבש ככה באותו היום, כי הוא ידע שהוא יפגוש את האחד הוא התחיל לחבב? אולי. על בטוח. כן.
_
"הגעתי," אמר ג'יסאנג מוריד את תיקו ומוציא את החומד הנדרש ללימודים.
"והינה הוא, לא במדים שלו. אני מקנא," אמר פליקס מרים את מבטו מהמחברת בה כתב.
"תחזור הביתה לפני סשן למידה ותחליף בגדים גם כן," הנער צחק והתיישב מול חבריו, סונגמין העביר עמוד בספר שלו וכתב כמה דברים במחברת שלו לפני שהרים את מבטו את השניים.
"אה, ג'י, היונג'ין נסע איתנו באוטובוס היום, היי צריך לראמלדגכח," פליקס התקבץ מכאב, סונגמין בעט בו מתחת לשולחן, "יא, זה כאב."
סונגמין הוציא לו לשון, "מה קרה?" ג'יסאנג התעניין עכשיו."
"כלום, הוא פשוט נסע איתנו באוטובוס."
"הם החזיקו ידיים," פליקס אמר מהר ואז החביא את פניו בין ידיו ומרחיק את גופו כמה שיותר מסונגמין שלא ירביץ לו.
מאז אותו יום בבית הקפה סונגמין והיונג'ין התקרבו יותר, למרות שהם לא היו חברים אלה יותר מחברים סונגמין עדיין לא היה מוכן להסכים להצעת החברות והיונג'ין הבין אותו וחיכה, הם לקחו דברים באיטיות.
"ווא, מיני, מתקדמים לאן שהו."
"לאט ובזהירות, כן."
ג'יסאנג צחקק לעצמו ופתח את ספר הלימוד שלו, "ישבתי עם מינהו-היונג היום באוטובוס," החליט לספר. "מי?" שאל פליקס.
"אח של ג'ונגאין, מי," הסביר סונגמין. "איך זה שישבת לידו?"
"הוא נוסע באוטובוס למשמרות שלו בספרייה אז יצא היום ששנינו הגענו באותו הזמן."
"אתה אומר את זה כאילו זו לא הפעם הראשונה שאתה פוגש אותו, חוץ מארוחת הערב בבית שלהם."
ג'יסאנג הסמיק, הוא לא סיפר להם בכלל על כמות הפעמים שראה את הבוגר מהם, שדיבר איתו או ישב לידו, הוא לא חשב על זה עד הסוף.
"כמה זמן אתם מתראים?" שאל פליקס מוריד את העט ומשלב את ידיו ונשען אחורה על המשענת של הכיסא.
"אנחנו לא מתראים, פשוט רואים אחד את השני פה ושם."
"פה ושם?"
"הוא באוניברסיטה, אני רואה אותו על האוטובוס מדי פעם בדרך הביתה, רק שבפעם הראשונה לא ידעתי שאני בכלל מכיר את אח שלו, רק בפעם השנייה דיברנו," הסביר הנער מרים את ידיו בהגנה.
"ומתי תכננת לספר לנו?" שאל האוסטרלי.
"לא היה מה לספר, אנחנו מכרים."
"אז איך זה שעכשיו אתה מספר לנו?" הוסיף סונגמין.
"אני פורש," ג'יסאנג עשה פרצוף חמוץ בזמן שחבריו הנידו בראשם באכזבה ואז פנו אחד אל השני.
"והוא אמר שאין לו אף אחד," אמר סונגמין לפליקס, "ותראה אותו עכשיו. מתלהב לגמרי מהאח הגדול של אחד החברים הכי טובים שלו."
"אני לא מתלהב," התפרץ ג'יסאנג.
"מה שתגיד," אמר פליקס.
"אני לא," התעקש, השניים רק הנהנו בציניות.
הוא התעלם מהם מתחיל לקרוא בספר שלו כשליבו דופק מהר בחזהו, הוא לא מתלהב. הוא אפילו לא הכיר את הבחור, גם עם דיבר איתו, הם לא היו בקשר, הם פשוט מכרים החולקים חבר או אח משותף. נכון?
הוא גם כן כבר לא היה בטוח.
_
"וואו," אמר פליקס מתחבא על יד המדרגות כשסונגמין עומד מאחוריו, "בהחלט, לא פלא שהאן התלהב."
"הוא עדיין מתלהב מיני, פשוט מכחיש את זה, כמוך."
"אבל זה שונה, אני לא מוכן למערכת יחסית, אתה וג'יסאנג מחכים לזה."
הם הסתכלו על מינהו יושב מאחורי הדלפק עם ראשו שעון על יד אחת ועיניו רצות על הספר מולו, הוא שם את המשקפיים שלו, פליקס אף שם לב לשאר האנשים במקום שבוהים בו או קמים כדי לנסות לדבר איתו.
"נראה לי שהוא שחקן," אמר לבסוף.
"אני לא חושב," אמר סונגמין בחזרה, "הוא מנפנף אותם."
"איך אתה יודע?"
"המבט שלו משועמם והוא מגלגל את העיניים בכל פעם שהוא מרים את הראש, הפתקים, הוא זורק אותם," סונגמין הצביע על הפח מאחורי הדלפק שכשהיה קם היה זורק כמה נירות לשם, "הוא לא מעוניין בהן."
"וואו אתה קורא אנשים טוב. אתה חושב שלג'י יש סיכוי."
"לדעתי? הכי גדול אפילו."
"יש לך רעיון?"
"מעבירים את סשן הלמידה לשולחן שלוש מצד שמאל," ענה הגבוה גורם לפליקס להסתכל על טור השולחנות, הוא הנהן.