"על מה אתה מסתכל?" שאל ג'יסאנג כשנכנס לבית הקפה בבוקר יום שבת, הוא הרגיש הרבה יותר אחרי שנשאר בבית ואימו טיפלה בו, ההתעטשויות והחום עברו, לא כאב לו הראש והגרון שלו היה נקי ככה שגם לא היה צרוד.
סונגמין ישב בשולחן לבד על אחת הכורסאות ושתה מכוס שקופה אייס אמריקנו.
"אני מנסה לקרוא את שפת הגוף של פליקס."
ג'יסאנג הסתובב, פליקס עמד מול הדלפק ודיבר עם הבריסטה, "ואני יכול לשאול למה?"
"עם תשים לב לעמידה שלו, הוא לא שקט והוא משחק עם הידיים שלו מה שאומר שהוא לחוץ, הראש שלו זז לפעמים מה שאומר שהוא לא שומר על קשר עין."
"אתה משועמם או משהו?" ג'יסאנג התיישב מוריד את תיקו על הדרך.
"אני מיואש. לא אני נרגז? נרגש? אני כבר לא יודע."
"מדבר בלי הפסקה. ישנת בכלל בלילה?"
"לא שאני זוכר," סונגמין המשיך ללגום מהקפה לפני שג'יסאנג חטף לו את הכוס מהיד ושם אותו בצד שלו, לא נותן לצעיר להגיע אליה מאחר והוא כבר ממש לא איתו.
"מה עשית במקום לישון? אני מקווה שלא שקעת בשנות השלושים של המאה העשרים."
"לא, ראיתי את כל הקליפים של דיי6 והקשבתי לכל השירים העצובים שלהם, ראיתי את העונה הראשונה של 'מחשבות פליליות' ושתיתי יותר מדי קפה," ענה הנער מנסה להגיע לכוס שלו.
"זהו, אני לוקח אותך הביתה לישון," אמר ג'יסאנג וקם ממקומו הולך מסביב לשולחן ותופס בזרועו מושך אותו לעמידה, סונגמין שבקושי יכל לעמוד כמעט נפל אבל הצליח לייצב את עצמו ולהיעזר בכתפיו של ג'יסאנג.
"ליקס, אנחנו הולכים," קרא הנמוך לחברו על יד הקופה שהסתובב אליהם מודאג.
"מה קרה?" הוא התקרב אליהם אחרי שנופף לצ'אנגבין לשלום.
"סונגמין צריך לישון, הוא נשאר ער כמה לילות בגלל המוח הלא מכיל שלו."
"יש לי מוח נהדר," אמר הגבוה מצביע על ג'יסאנג, "עובדה שאני ער יותר משבעים ושתיים שעות."
ג'יסאנג הרביץ לעורפו של הצעיר שהתלונן, "יא."
הדלת לבית הקפה נפתחה והנערים הרימו את מבטם בזמן שסונגמין עם עיניים חצי רדומות מצביע קדימה, "זה אשמתו," הוא אמר וג'יסאנג הוריד לו את היד כשהיונג'ין פנה להסתכל עליהם.
"זה הכל הוא," הוא התחיל לקחת צעדים לכיוון הנער, וג'יסאנג ניסה להחזיק אותו במקומו אבל סונגמין ניער את האחיזה והתקדם מהר יותר עוצר מול היונג'ין עם אש בעיניו.
"אתה מרושע," הוא נתן אגרוף קטן לחזהו של הגבוה.
היונג'ין העביר את מבטו אל ג'יסאנג ופליקס הבוהים בחברם, פיו של היונג'ין נפתח והוא שאל בלי קול, 'הוא שיכור?'
ג'יסאנג הניד בראשו ואז הרים את ידיו ועשה תנועה של 'שינה' ו'לא', הבוגר הנהן.
"סונגמין?"
סונגמין הרים את מבטו להסתכל לעיניו ובעיניו הבעה של כלבלב נטוש, ליבו של היונג'ין נמס על המקום, הוא ניסה לפתוח את פיו שוב אבל לא הצליח להוציא שוב דבר.
"למה זה כל כך קשה, ג'יני?" סונגמין השעין את ראשו על חזהו של היונג'ין הפעם וסגר את עיניו, הוא עמד להירדם על המקום כשחבריו התחילו למהר לכיוונם ואז להחזיק בידיו של סונגמין כדי לייצב אותו, "מצטערים על זה, הוא לא ישן כבר שלושה ימים רצוף."
"למה?"
ועל פניהם הבעה של 'באמת? אתה שואל?'
היונג'ין הנהן, "תתנו לי להחזיר אותו הביתה," אמר.
"זה בסדר, נראה לי שעדיף שאנחנו ניקח אותו."
"אני מתעקש."
פליקס לחש לאוזנו של ג'יסאנג בשלב הזה, "אולי משהו טוב יצמח מזה סוף סוף."
ג'יסאנג הסתכל על הגבוה מהם ואז נאנח, "אוקי."
_
אחרי שקיבל את הכתובת של הנער בזרועותיו היונג'ין הוביל אותו אל תחנת האוטובוס הקרובה והושיב אותו בזמן שמניח את ראשו על כתפו, "אתה עושה לי צרות מיני."
"מי שמדבר," סונגמין מלמל מנסה להישאר ער.
"למה עשית את זה לעצמיך?"
"כדי לחשוב."
"לחשוב? לא נראה לי שנתת דקה למחשבה."
"ניסיתי, זה גם משהו."
"אתה רוצה להסביר לי עכשיו למה אתה מפחד ממני?"
"אני לא מפחד ממך, אני לא מפחד מאף אחד, אני מפחד להיות איתך, אני מפחד שזה יפגע בי, בך, בלימודים שלי," הוא הצטנף לצווארו של הבוגר. היונג'ין הביא את ידו כדי ללטף את גבו ונשך את שפתו התחתונה. הוא הביא את ידו השנייה והחזיק בלחיו של הצעיר בזמן שהוא מסתובב אליו, עיניו היו חצי עצומות.
"אני מוכן לחכות לזמנים שבהם תרגיש שאתה צריך אותי, או לזמנים בהם אתה פנוי אלי, אני לא אעמוד בינך לבית הלימודים שאני יודע שחשובים לך."
"למה?"
"כי אני באמת מחבב אותך."
"למה?"
"כי אני מחכה כבר שנתיים להגיד לך אבל אתה מתעלם ממני."
"שנתיים?"
היונג'ין הנהן.
"אממ." סונגמין קירב את ראשו בעייפות רבה והניח את שפתיו על אלו של היונג'ין שהיה מופתע מהצעד, עיניו של סונגמין היו עצומות וכאן הוא לא ידע עם לנשק חזרה או להרחיק את סונגמין כדי שלא ירדם עליו. הוא החליט להחזיק את לחיו בשתי ידיו לנשק אותו חזרה ולהתרחק, הוא חייך בזמן שסונגמין חייך עם עיניים סגורות.
זהו הוא איבד אותו, סונגמין נרדם.
"מיני תתעורר, האוטובוס כאן," היונג'ין ניסה להעיר את הנער הנשען עליו כשהאוטובוס התחיל להיכנס לתחנה, סונגמין מלמל 'לא' בשנתו, מה שגרם להיונג'ין להיאנח ולתפוס בו כדי להעמיד אותו ולהעלות אותו על האוטובוס מעביר את הכרטיס שלו מבקש לשני כרטיסים ומושיב את הצעיר במושב קרוב.
_
"אה, היונג'ין, לא ראינו אותך כבר כמה זמן," אמר אחיו הגדול של סונגמין אחרי שפתח לו את הדלת ואז רואה את אחיו הרדום, הוא נאנח, "בוא תכניס אותו."
"תודה."
"לא, תודה לך, אני מקווה שפתרתם את הדברים ביניכם."
"אני חושב שכן, בתקווה שהוא זוכר משהו."
וונפיל צחק, אחיו מתנהג כמו שיכור כשהוא עייף, כלומר מי לא?
אחר כך היונג'ין עזר לסונגמין עם אחיו להעלות את הנער לחדרו ומיטתו ואז להשכיב אותו שם כדי שישן בנוח. שחור השיער הסתכל סביבו על החדר, היו תלויים כמה פוסטרים של דיי6, מדפי ספרים מסודרים, דיסקים מסודרים, שולחן כתיבה מסודר. הכל היה מסודר בחדרו של הנער שזה כבר לא היה נראה כמו חדר של נער בגיל ההתבגרות.
סונגמין היה שונה והיונג'ין חייך על כך, הוא הסתכל על שידת הלילה של הנער וראה שם ערימה של ספרים עם סימניות בהם. הוא התיישב על מיטתו של הנער והרים את אחד הספרים.
"אתה קורא?" שאל וונפיל שנשען על הדלת.
"כן, לא הרבה יודעים את זה עלי כל כך."
"חשבי שאתה מהנערים האלה שמשחקים עם רגשות של נערים אחרים, או לפחות ככה סונגמין התנהג בקשר אליך."
"כי שברתי לו את הלב?"
"אולי. אבל זה לא ככה."
"לא, זה לא."
היונג'ין נעמד מחזיר את הספר לערמה שלה, "כדאי שאתחיל לזוז, אני צריך לחזור הביתה."
הבוגר מולו הנהן וזז מהדרך כדי לתת לו לעבור, היונג'ין החטיף מבטח נוסף בנער הישן וחייך, מקווה שהוא יזכור את כל מה שעשה ואמר.
"תדאג לו טוב."
"הבנתי." עם זה היונג'ין יצא.
_
היונג'ין:
הוא בבית ישן.
ג'יסאנג:
או, תודה היונג.
היונג'ין:
אין בעיה.
ג'יסאנג:
אז רק לידע כללי.
קרה משהו?
היונג'ין:
בתקווה והוא יזכור.
ג'יסאנג:
<('0')>
היונג'ין:
(^U^)
ג'יסאנג:
אמרתי לפליקס.
הוא צועק לי באוזן.
היונג'ין:
תהנה האן.
ג'יסאנג:
מרושע כמו תמיד.
*פליקס הצטרף לצ'אט*
פליקס:
עאעאעא
השיפ שלי התעצם
אני הולך להגיד לצ'אנגביני-היונג
*ג'יסאנג הוציא את פליקס מהצ'אט*
היונג'ין:
אז...האן
ג'יסאנג:
אל תגיד לי היי האן.
אין לי מה להסתיר.
היונג'ין:
כן ממש.
ג'יסאנג:
אף אחד!
*ג'יסאנג התנתק מהצ'אט*
_
סונגמין התעורר בבוקר באמצע הלילה בהבנה, לחייך התלהטו והוא החביא את פניו בכרית שלו.
"אני לא מאמין שזה קרה," אמר לעצמו בכל רם והסתכל על הפוסטר מעל מיטתו, "זה קרה?" שאל את חברי הלהקה בתמונה.
הוא הושיט א ידו לטלפון שהיה בכיסו עוד מהצהריים ופתח אותו, 4 הודעות פני סנאי.
ג'יסאנג:
מקווה שאתה ישן טוב.
דיברתי עם היונג'ין.
להיות שמח בשבילך?
אתה זוכר משהו בכלל.
"עכשיו כן," הוא נאנח וסגר את המסך מניח את המכשיר על ערמת הספרים על השידה, הוא חייך כשחזר לסגור את עיניו ולהשלים את כל השעות שפספס.
————
(מעלה גם היום וגם מחר בגלל:
Yes I am crying because it's beautiful!!!!!
השיר מדבר על זה אי שייכות ועל הניסיון להשתלב בחברה עם ההרגשה שאין לך אף אחד וגם כשאתה מבוגר אתה תמיד צריך מישהו שיעזור לך להרגע, כי אתה לא תמיד מסוגל לעשות זאת בעצמך.
זה על דיכאון בעיקר.
אז עם אתם צריכים מישהו לדבר איתו אני תמיד כאן ותשמרו על עצמיכם ותישארו בריאים.
תמיד יהיה לכם עם מי לדבר.
כל יום יוצא שיר כזה על אי שייכות ועל חיפוש עזרה ואני לא יודעת עם באמת יש לו דיכאון או לא, אבל בכל מקרה אנחנו הסטיי צריכים לעזור ולהבין כל משמעות.
זה שיר מדהים ואני לא אפסיק לשמוע אותו ואני מאחלת לג׳יסאנג הרבה בריאות ושלווה ושיצליח ושימשיך להוציא שירים כל כך יפים ומלאים השראה!
(רק רציתי לחלוק איתכם)
And also: the name of the song with credit to the same JOne with:
I'm a sucker for skz "player"