ג'יסאנג נאנח, היה לו חופש עכשיו לחודש עד שיחזור ללמוד, הוא הרגיש את המעסה יורדת מגבו והיה קליל יותר, למרות ששוב פספס את האוטובוס והיה צריך לחכות חצי שעה מאחר והאוטובוס המסוים, לכיוון המסוים, הגיע כל חצי שעה לא כמו אוטובוסים אחרים שהיו מגיעים אחרי עשר דקות למקום המאסוף.
ככה שחבריו כבר היו על האוטובוס בדרך הביתה והוא חיכה.
_
ארוחת הערב אצל משפחת לי הייתה מביכה משחשב, במיוחד שהיה שקוע בלחץ לקראת יום המחרת ולמבחן שלו, כל חבריו היו, חוץ מג'ונגאין כמובן. הארוחה הייתה שקטה וג'יסאנג הרגיש שמישהו מסתכל עליו רק כשבכל פעם שהרים את ראשו כולם היו בצלחות שלהם, הוא הוריד את ראשו שוב. אבל זה לא אומר שהוא לא הרגיש את זה יותר.
"תודה על ארוחת הערב גברת לי," קדו הבנים לפני שעזבו את הבית, ג'יסאנג עם הקשת החדשה שלו בידו, החתולות כל הזמן התחככו ברגליו מה שגרם לו לצמרמורת לפעמים או לבהלה, צחקו עליו על זה כמובן אבל הוא התעלם, הן היו חמודות מדי בשביל לכעוס עליהן.
אחרי שיצא מהדל פליקס וסונגמין לא עזבו אותו לרגע על שאימו של פליקס הורידה אותו בבית, "נראה לי שאח של ג'ונגאין מחבב אותך," אמר סונגמין נשען אחורה על משענת המושב.
"מינהו-היונג?" שאל ג'יסאנג, "הוא אפילו לא מכיר אותי."
"לדעתי הוא חושב שאתה חמוד," הוסיף פליקס שישב על יד אימו.
"על מי אתם מדברים?" היא שאלה אותם.
"אח של אייני, הוא גדול מאיתנו בשנתיים," ענה בנה והיא הנהנה.
"ואתם חושבים שהוא מחבב את ג'יסאנג?"
"היית צריכה לראות אותם אמא, שניהם סמוקים פשוט בוהים אחד בשני, לא לשכוח שלג'י הייתה קשת של אוזני סנאי על הראש וחתולה בידיים."
"נשמע חמוד ביותר," היא סובבה את ראשה קצת וקרצה לג'יסאנג שרק שילב את ידיו עם פרצוף חמוץ.
"הוא בטח סתם חשב שאני ילד," אמר הנער.
חבריו משכו בכתפיהם, היה די ברור שהיקום לא יעזוב אותו.
_
ג'יסאנג הכניס את ידיו לכיסים כדי לנסות לחמם את עצמו, היה קר בחודש פברואר ובדרך כלל ירד גשם, האוזניות שלו היו על אוזניו והוא הקשיב לR&B (רית'אם אנד בלוז) כדי להעביר את הזמן, הסגנון נתן לו הרגשה של איטיות ורוגע כשהגשם התחיל לרדת מבעד לסככה של תחנת האוטובוס.
כשהאוטובוס הגיע הוא עלה עליו מעביר את ארנקו ונעמד מול חלון, האוטובוס היה מלא ולכן לא היה איפה לשבת, הוא בדרך כלל לא היה עולה עליו השעה כזאת אבל מה לעשות שזו הייתה שעה כזאת, שעה של אחרי הצהריים בה כולם היו חוזרים הביתה מהעבודה או מתחילים את משמרות הצהריים שלהם.
הברונטי רק רצה להגיע הביתה ולהתעצל על הספה מול 'הטירה הנעה' עם פופקורן. הוא החזיק את העמוד מעליו ונשען על זרועו כשהוא בוהה על הנוף החולף על פניו שהיה בעיקר בניינים או בתים, האוטובוס עצר בתחנות וככל שעברו עלו יותר אנשים משירדו ככה שהצפיפות התחילה לגרום לו להרגיש חנוק. בתחנה של הספרייה הוא ראה קבוצה יותר גדולה של אנשים יורדת, הוא פלט אנחה, היה לו קצת יותר מקום לעמוד מאחר ולא רצה להפריע למי שישבה במושב מולו.
כשהאוטובוס סגר את הדלתות כמה אנשים התחילו להידחף כדי להגיע לאמצע האוטובוס לכיוון הדלתות הכפולות, האוטובוסים מהסוג הזה עוד לא קיבלו את מכונות הכרטיסים האוטומטיות ככה שאנשים עלו רק בקדמת הרכב הציבורי.
הוא המשיך לנסוע, ג'יסאנג שמע את קולות הרקע מבעד לאוזניות שלו אבל לא התמקד בהם ממשיך להקשיב לשירים, כשמי שישבה מולו באה לקום הוא זז קצת אחורה נתקל בגוף מאחוריו וכשרצה להסתובב להתנצל האוטובוס עשה ברקס והוא נתקל בגלו שלו וכמעט נפל אחורה, רק שהדמות מולו שלחה את ידו אליו והחזיקה מאחורי ראשו ככה שראשו לא קיבל את המכה מהזכוכית אלה היד מאחורי ראשו, למזלו האישה כבר כמה ככה שהיה כמעט צמוד לחלון.
"אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה," אמרה הדמות גורמת לנער לפתוח את עיניו שנעצמו אוטומטית, פניו של לי מינהו היו קרובים אליו, הסוודר שלבש הפעם היה כחול בלי משקפיים, ג'יסאנג פלט ענקה לפני שמצא את עצמו מתיישב במקום הריק, ליבו מאיץ והוא מתנשם במצד אחד בהלה אבל מצד שני הקלה.
הנער בלע את רוקו לפני לפתח את פיו, "כן," אמר.
מינהו חייך אליו, "אתה בסדר?" שאל.
"אתה בסדר? היד שלך," ג'יסאנג התעלם מהשאלה של הבוגר והצביע על ידו, השניים התעלמו מהמבטים שנעצו בהם מהרגע של העצירה, מינהו הרים את ידו והסתכל על גבה, לא היה שם כלום, הרי אחרי שאתה נוגע במשהו יש את ההרגשה שאתה עדיין נוגע בו אבל לא לגמרי, זה מה שהוא הרגיש.
"הכל בסדר, הראש שלך?" ניסה לשאול שוב.
"בסדר, תודה," ג'יסאנג חייך אליו בזמן שהשני הנהן מה שגרם ללחיו להתלהט, הוא התחיל לשחק עם ידיו לא מחזיר את האוזניות, לא הרגיש לו מנומס לעשות זאת.
"אז כמה זמן אתה עובד בספרייה?" שאל ג'יסאנג מנסה ליצור שיחה מבין שעם אף אחד לא יעשה את זה המשך הנסיעה תהייה מביכה מדי עבוד שניהם.
"כבר שנה בערך," ענה מינהו.
"איך זה שראיתי אותך רק שבוע שעבר שם?"
"כמה פעמים אתה מגיע?"
"ארבע פעמים בשבוע בערך אחרי הלימודים ולפעמים בשבת ליום שלם," ענה הצעיר, הבוגר מהנהן, "כנראה אתה וחבריך לא כל כך שמים לב לסביבה שלכם כשאתם לומדים."
ג'יסאנג הסמיק, זה היה נכון.
"כנראה," הוא גיחך לעצמו.
"גם אני ככה," הוסיף הבוגר, בטח בשביל להרגיש הזדהות, או ככה לפחות ג'יסאנג חשב, "כשאתה בלחץ אתה לא רואה בעיניים במיוחד עם זה משהו חשוב שאתה צריך לעבור."
"ג'יסאנג הנהן והסתכל למעלה לעיניו של מינהו, הוא הסתכל מבעד לחלון, גם כן מתבייש ליצור קשר עין עם הצעיר ממנו, ג'יסאנג שם לב למבנה פניו, לקו הלסת החד שלו ושפתיו הוורדרדות הסגורות, מינהו הסתכל עליו והם יצרו קשר עין, ג'יסאנג חייך מבויש מעט, מאחוריו מי שישב נעמד ככה שמינהו היה יכול להתיישב שם, הוא עשה זאת.
"מה אתה לומד?" שאל ג'יסאנג מהר מסתובב אליו, הוא לא רצה להפסיק לדבר איתו, להפסיק לשמוע את קולו.
"הוראה," ענה מינהו, "או, כל מקצוע שאפשר להעביר לילדים ביסודי."
"אתה רוצה להיות מורה?"
"כן. לך יש תוכניות לאחרי התיכון?"
"אם אומר לא אתה בטח תחשוב למה אני משקיע כל כך הרבה עם אין לי כיוון," אמר ג'יסאנג.
"אתה אומר לא?"
"אני רק מציב עובדה, אני רוצה להיות ווטרינר."
"זה לא קל."
"אני יודע," ג'יסאנג חייך שוב, הוא שם לב שהתחנה שלו הלכה והתקרבה ככה שלחץ על הכפתור לאדום לצידו, נשמע צליל של בקשת עצירה והוא בה להיעמד.
"זו התחנה שלי," הוסיף.
"אז אני אראה אותך בסביבה?" שאל מינהו.
"אולי בספרייה בעוד חודש," ג'יסאנג נופף לו, הוא לא ידע מאיפה כל הביטחון העצמי הזה הגיע, הוא היה נער מופנם, לא דיבר עם זרים, אבל מנהו כבר לא היה זר, זו הייתה הפגישה הרביעית שלהם כבר אחרי הכל.
מינהו רק צחקק לעצמו ונופף לו לשלום, ג'יסאנג קפץ למדרכה והסתכל על האוטובוס עובר על פניו, הוא חייך לעצמו ואז חזר הביתה רק כדי להחליף את מדי בית הספר בבגדים נוחים להתיישב על הספה מחובק עם שמיכה, הוא כן שם פופקורן וכן הפעיל את הסרט, אבל בזמן שאכל את החטיף המלוח חשב על הנער הגדול ממנו.
מעניין עם יהיה לו את הכוח לגשת לדבר איתו אז.
אולי השני יתחיל איתו שיחה.
כל מה שג'יסאנג ידע זה שהוא מתחיל לחבב אותו במעט למרות השיחות הקטנות שלהם, למרות המפגשים המביכים מאוד שלהם. אבל מאז הנסיעה הראשונה שלהם באוטובוס כשראו אחד את השני, משהו קרה שם. עם בכלל קרה?
'איזה אגדה מוזרה,' חשב לעצמו כשלקח חופן גדול של פופקורן והתחיל לאכול אותו בקושי מתמקד בסרט.
הטלפון שלו התחיל לצלצל בשלב מסוים מה שגרם לו לעצור את הסרט ולענות, זה היה סונגמין.
"אני לא יכול יותר, הוא גורם לי לאבד את זה, למה הרגשות האלה לא יכולות להיעלם כבר?" סונגמין ממש צעק אל תוך המכשיר.
"מה קרה?" שאל ג'יסאנג כדי להבין מה בדיוק קורה.
"היונג'ין."
"מה הוא עשה?"
"דבקה, זה מה שהוא עשה."
"אני לא מבין."
"לא משנה."
*ניתוק*
ג'יסאנג קיבץ את גבותיו באי הבנה. מה קרה עם היונג'ין שגרם לו להתקשר אליו ככה?
ג'יסאנג ופליקס ידעו על הרגשות שלא נעלמים של סונגמין אל חבר כיתתם ובן דודו של חברם הטוב, ומה שעוד יותר כואב להם לראות זה את סונגמין מנסה להכחיש את רגשותיו ולהכאיב לעצמו.