מינהו עבד בעבודה במשרה חלקית בספרייה בשביל הקרדיט ללימודים שלו.
ג'יסאנג הוא תלמיד שנה אחרונה בתיכון וצריך לעבור את בחינות הבגרות.
מה קורה כשהספר גבוה מדי? או שקבוצת החברים שלך רועשת מדי? והדרך היחידה להגיע הביתה היא הנסיעה באוטובוס.
___
הספרייה הי...
המנהלת של המקום, גברת קים יצאה מהמשרד שלה שהיה בצד השני של הספרייה והלכה לכיוון הנער הממושקף שהרים אליה את מבטו, כשהיא חייכה אליו הוא קד לה קלות לפני שהמשיך בעבודתו, הוא דחף את משקפיו ואז תפס בעגלה גורר אותה בין המדפים.
"היי מינהו," קול נשמע מאחוריו והוא קפץ, גברת קים עמדה שם מחזיקה בידה דף, "יש לי כאן את הרשימה של הספרים על 'מלחמת וויאטנם', אני צריכה שתבדוק שכולם נמצאים וכמה עותקים מכל אחד," היא הגישה לו את אותו. הנער הסתכל על הדף והנהן שם אותו מקופל בכיס הג'ינס שלו.
ככה שישר אחרי שהחזיר את העגלה למקום ירד לקומת ספרי העיון והתחיל לחפש, הספרים היו מסודרים בסדר של דיואי שאותו למד להבין בחודש הראשון שלו במקום, לפי מספרים. הנער מצא את עצמו מפהק כל כמה דקות, משהו באוויר של הקומה היה מעייף והוא לא הבין איך לומדים שם, זה למה הוא לא ירד לשם כל כך הרבה.
כשמצא את הספרים התחיל לעבור על שמותיהם ולסמן לעצמו את מספר העותקים של כל אחד בשביל המנהלת שלו. הוא לקח ספר אחד ופתח אותו כדי לבדוק את השם של העורך בשביל להתאים לשם ברשימה כשראה פתק דביק מחובר אליו, "האידיוטים שהמשיכו לשלוח חיילים לא הבינו שבגללם המלחמה המשיכה".
מינהו קיבץ את גבותיו כשהוציא את הפתק והפך אותו, "למה זה היה טוב?" היה כתוב שם, הוא מצא את עצמו מצחקק על ההערה של מי שלא כתב אותה והחזיר את הפתק למקום שלו בספר העיון, קורא את שם העורך ומחזיר את הספר למדף אחרי שסימן שהוא נמצא.
_
לעלות בחזרה לקומת הקרקע היה לחזור לאור החלונות הגבוהים של הספרייה, שחור השיער הלך לדלפק והניח שם את הרשימה רואה שכל הטפסים שעבר עליהם כבר לא שם, הוא חטף את הרשימה ורץ לחדר של גברת קים כדי לתת לה אותה. כשפתח את הדלת הוא ראה אותה יושבת מאחורי השולחן עם משקפיים על אפה עוברת על הדפים.
"בדקתי כל ספר," אמר הנער והתקרב מניח את הרשימה מלפניה ככה שלא יפריעה לקריאתה. "תודה רבה," היא חייכה אליו ולקחה את הרשימה קוראת אותה ומהנהנת, "עומדת להיות לנו תקופה עמוסה," אמרה לאחר מכן ונעמדה, "כדאי ששנינו נתכונן לנהר התלמידים שעומדים להתחיל להגיע."
גברת קים תפחה לו על הכתף ועקפה אותו, הוא עקב אחריה לדלפק והיא הסבירה לו על איך בדרך כלל זה עובד עם הכמות הגדולה, חלקם יורדים לקומה העיונית וחלקם עולים לקומה העליונה שם היו כל ספרי המוסיקה, דרמה ושירה. הכל קומה אף היו שולחנות עם כיסאות ומנורות למקרה ונשארו עד מאוחר בלילה ללמידה.
מינהו נהג ללמוד בערבים עד הלילה כשהיה בתיכון, הוא לא אהב שהיה עמוס מדי ועכשיו אחרי שהתחיל את האוניברסיטה עם שיעורי אחר הצהריים או הערב, היה לו את הבוקר השקט ללמוד בו בספרייה, או סתם אחר צהריים בו הוא יודע שלא יציקו לו יותר מדי.
"אין לנו את כל הספרים בעולם ככה שהרבה יביאו ספרי לימוד משלהם או יבקשו לצלם את העמודים שאתה תצטרך לתת את הרישות לכך." "אני אצטרך גם לצלם להם?" "לא, זה באחריותם בלבד, ככה שאתה רק משגיח שהכל בסדר. ואל תדאג רוב הזמן שקט בזמן הלמידה, יהיה לך גם שקט." מינהו המשיך להנהן לדבריה כשהראתה לו את אזור הלמידה השקטה יותר ואת האזור הקבוצתי שם היו חדרים קטנים לישיבה בקבוצות בחלק השני של הבניין.
מינהו עוד לא היה באזורים האלה, לא היה לו מה, הוא אפילו לא היה בטוח שהם קיימים עד שלקחו אותו לשם והראו לו את המקום ומה יש בו. הם היו נראים כמו אולפנים קטנים עם שולחנות. זה גרם לו לפעור את פיו.
"יפה נכון?" "יפה?" "האזור הזה, הוא מאוד מרגיע כשלומדים כאן, למרות שלא הרבה עושים את זה חוץ מכמה אנשים שאני מכירה," המנהלת הדליקה את האורות והשאירה אותם פתוחים, המשימה הבאה שלהם הייתה להעביר ספרים מקומת העיון לאזור כדי שיהיו נגישים יותר.
"בית הספר תמיד שולח את התלמידים שלו לכאן ומסביר להם איך לעבוד, או פשוט לוקחים להם את הטלפונים לשבוע," היא חייכה בזמן שעל פניו של מינהו הייתה הבעה של אימה, "אבל זו תקופה ארוכה אז נראה לי שיהיה שונה," היא משכה בכתפיה.
אחרי שסידרו את המדפים החצי ריקים מינהו נשלח חזרה לדלפק כדי להוציא את המפתחות ולפתוח את המקום מחדש אחרי שסיימו לסדרו. הוא סובב את המפתח ופתח את הדלת, אוויר קר נשב עליו וצמרמורת עברה בגופו, אחרי שנשם את האוויר החדש נתן לדלת להיסגר אוטומטית וחזר לעמדה שלו.
הערב יהיה ארוך, התקווה ולא ארוך מדי.
_____
sharing my face with you guys...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Hi, it's me Writing for u... (My face is not that beautiful so... hehe)
