*נקודת מבט-שלי*
אתם בטח צוחקים עליי, הגעתי עד לפה בשביל שהכספת של הנסיוב תהיה נעולה? באמת? עברנו כל-כך הרבה, מחנאות, יצורים הזויים, חטיפות, רכבת תחתית וכל זה בשביל זה, לא הגיוני שנכשל עכשיו. "שיט, יש פה קוד" נאנחתי וקראתי לחבורה. "הכספת עם קוד, אולי תנסי את הקוד של המדען?" אלי הציעה. "כן, רק מה שהקוד תזכירי לי" ביקשתי את הקוד והקשתי אותו. שגיאה. נו באמת, אנחנו לא הולכים לצאת מכאן בידיים ריקות, לא אחרי שעוד שניה מייקל עשה ממני ומטום סושי. "תגידו, אתם חושבים לשומרים בחוץ יש כרטיס מגנטי כמו שיש למדען?" טום תהה לעצמו בקול. "איך לא חשבתי על זה קודם?" דינה אמרה ועשתה את דרכה לכיוון דלת הכניסה. היא לחצה על הכפתור שליד הדלת והן נפתחו, טום בא אחריה ושניהם התחילו לחפש בכיסים של השומרים שדינה ירתה בהם ירייה ישירה לראש דקות ספורות קודם לכן. אחרי חיפוש של כמה דקות טום מצא את הכרטיס המגנטי של אחד השומרים באחד מהכיסים שלו. "לאונרד הופסטטר" השם של השומר והתמונה שלו הוצגו על הכרטיס המגנטי. אלי גיחכה והבנתי בדיוק למה, טום לא הבין. "מה מצחיק?" הוא הסתכל עליה וגירד בראשו בחוסר הבנה. השם של השומר היה שם של דמות מתוכנית שאני ואלי ראינו פעם- "המפץ הגדול". עוד תוכנית חנונים ולאונרד היה חנון, אפילו רמה אחת מעל. "זה שם של חנון במפץ הגדול" אלי אמרה ונראה שעוד שנייה הולכת לפרוץ בצחוק, אבל התאפקה. גם אני גיחכתי, בכל זאת, מי היה מאמין שלשומר שרירי ורציני יהיה שם של חנון מתוכנית טלוויזיה. "אתן פשוט שתי חנוניות" דינה אמרה, היא גלגלה עיניים וחטפה את הכרטיס המגנטי מידו של טום. לאחר מכן היא גם מלמלה שאין לה זמן לשטויות שלנו. אני מרגישה שהיא שונאת אותי. בכל פעם שאני אומרת משהו או צוחקת היא ישר מגלגלת עיניים ומכבה אותי, אולי היא עדיין נותרת לי טינה על פליטת פה שלי אז ברכבת. אני מבינה אותה, אבל זה לא שלא ניסיתי לבקש סליחה, אבל היא לא נתנה לי.
דינה ניגשה אל הכספת והעבירה במהירות את הכרטיס המגנטי על החריץ שלה. הכספת נפתחה באיטיות, כמו בסרטים, רק היה חסר עשן שיוצא מתוכה וצלם בצד. לעיננו נחשף סוף כל סוף הנסיוב. את האמת שציפיתי שהוא יהיה יותר מרשים, אבל הנסיוב היה בסך-הכל חומר נוזלי בצבע סגול בתוך מבחנת זכוכית שהייתה סגורה עם פקק שעם אדום. המראה שלה החזיר אותי למעבדה של התיכון, שיעור כימיה. בתור המגושמת של הכיתה תמיד הייתי שופכת את המבחנות בטעות, והמורה היה שונא אותי על זה. אלי תמיד אמרה לי שהייתי צריכה לבחור ביולוגיה כמוה, אבל לא הקשבתי לי.
ברגע שהכספת נפתחה לרווחה כולנו הרגשנו את הסוף, עוד שנייה אנחנו יוצאים מהמעבדה הזו. אלי הוציאה בעדינות את מבחנת הזכוכית מהכספת והחזיקה אותו בידה. "עפנו מפה?" היא שאלה והסתכלה עלינו. כולנו הנהנו והלכנו לכיוון היציאה. דינה לחצה על הכפתור כמו שעשתה קודם לכן ,דלתות הברזל של החדר נפתחו. עם הנסיוב בידינו הרגשנו בלתי מנוצחים אבל לא ציפינו למה שהולך לחכות לנו בכניסה, ליתר דיוק מישהו. ברגע שיצאנו מהחדר שבו הייתה הכספת מייקל קיבל את פנינו, אבל הפעם לא בחיוך. הוא עמד בערך 15 מטר מאתנו. "חשבתם שבעיטה לפנים וקט של רובה תכניע אותי?" הוא אמר בזעם כשעל עין שמאל שלו יש פנס ענקי מהבעיטה שדינה נתנה לו. "אתם לא יוצאים מכאן!" מייקל קרא ובלי לחשוב פעמיים ירה לעברנו, הוא פגע לטום בכתף והוא נפל על הרצפה. תפסנו מכסה מאחורי הארזים של האספקה ומייקל רק המשיך לירות. דינה הוציאה מהתיק שלה את האקדח והשיבה אש, הוא תפס מחסה כנגד הכדורים שלה. טום דימם המון וממש דאגתי. "מה עושים?" שאלתי אותן בלחץ. אלי הוציאה מהתיק שלה את ערכת העזרה הראשונה ומסרה לי. אני נשארתי עם טום במחסה בזמן שדינה ואלי יוצאות ממנו ומתקדמות לכיוון יציאת המעבדה, מייקל רץ אחריהן עם הרובה, לפחות עכשיו אני יכולה לטפל בטום בצורה נורמלית.
YOU ARE READING
Not safe anymore
Actionזה לא היה סיוט האפוקליפסה כאן ואין תרופה אלי ושלי חברות טובות,נשארו לבדן, בלי הורים ובלי משפחה ומנסות לשרוד את האפוקליפסה ולשרוד כנגד כל הסיכויים.
