*נקודת המבט של שלי*
התעוררתי
הייתי עטופה בשמיכה המעופשת מהבית הזה אבל לא היה לי אכפת כי היה קפוא
אלי כבר הייתה ערה וישבה מול האח השחור,
היא הייתה עם ראש שמוט לקרקע וניראת עצובה יותר משאי פעם ראיתי אותה.
אלי תמיד ידעה להגיד את המילה הנכונה ותמיד הצחיקה אותי ותמכה בי כשהייתי צריכה
"על מה את חושבת?" אני שואלת
"אבא שלי" היא עונה בקול חלוש
היא מרימה את קולה ואומרת בכל כעוס שמהול בדמעות " זה הכל באשמתי! הייתי יכולה לחזור ולהציל אותו אבל כמו מטומטמת חשבתי רק על עצמי!"
קמתי וחיבקתי אותה, הרגשתי שהדמעות שלה מרטיבות לי את הכתף
"את לא אשמה, לא יכול לעשות כלום, היצורים האלה לא אנושיים ומסוכנים, אני בטוחה שאם אבא שלך רואה אותך עכשיו מאיפה שהוא, הוא גאה בך שהיית מספיק חזקה כדי לעזוב אותו"
"אני אוהבת אותך" היא לחשה לי
"גם אני" השבתי
1 בצהריים
*נקודת המבט של אלי*
הייתה כבר שעת צהריים,לא יצאנו עוד מהבית
ראיתי את שלי מנסה לסדר את חפציה בתיק הקטן שארזה מהר לפני שברחנו מהבית שלה
"לא בטוח כאן, אנחנו חייבים לעזוב" היא אמרה
"את צודקת"השבתי
היא הגישה לי ג'קט שהביאה איתה ולבשתי
"אנחנו צריכות ליצור פעולת הסחה כדי להתחמק מהזומבים" היא אמרה
אישרתי את דבריה ותהחלנו לתכנן, לקח לנו בערך חצי שעה וסוף סוף יצאנו מהבית
הכל היה הרוס, מכוניות הרוסות, גופות ברחובות והכביש היה רטוב מהגשם שירד בלילה
זה נשמע כמו סרט קלישאתי על זומבים אבל זה באמת מה שהיה
אני ושלי ביצענו את פעולת ההסחה בדיוק מופתי וברחנו
התחלנו לרוץ לחלק המרכזי של העיר דרך סימטאות צדדיות כדי שאף יצור לא יבחין בנו
נכנסנו לחנות שהייתה נראת לנו נטושה
פתחנו את הדלת, היה שם עשן מעופש, חשבתי שזה האבק שהיה על הדלת כשפתחנו אותה
בדיעבד מסתבר שטעיתי, הנשימה נעשתה קשה עלי פתאום, התחלתי לראות מטושטש ונפלתי על הריצפה.
YOU ARE READING
Not safe anymore
Actionזה לא היה סיוט האפוקליפסה כאן ואין תרופה אלי ושלי חברות טובות,נשארו לבדן, בלי הורים ובלי משפחה ומנסות לשרוד את האפוקליפסה ולשרוד כנגד כל הסיכויים.
