*נקודת מבט - אלי*
אחרי מה שקרה עם מייקל, אני פשוט לא יודעת איך להודות לו. אומנם אני אמרתי לו "תודה", אבל אני חושבת שזה לא מספיק, אני חושבת שרק "תודה" לא מספיקה כדי להודות לו על זה שהוא הציל את החיים שלי.
אני צריכה למצוא דרך להביע עד כמה אני מעריכה אותו, עד כמה אני מעריצה אותו ועד כמה אני אסירת תודה על המעשה האצילי שלו. להגיד לו "תודה" זה פשוט לא מספיק - מילים לא מספיקות, צריך מעשים.
"אולי אני אקנה לו מתנה?" חשבתי לעצמי, "אה רגע..." ביטלתי את עצמי כשנזכרתי שאנחנו באמצע אפוקליפסת זומבים. "אולי אכין את זה במקום? יש לי פה קצת חומרים ברכבת, ויש לי גם כמה דברים מהבית. בטח אוכל להכין לו משהו כדי להודות לו" חשבתי לעצמי. אבל פתאום נתקלתי בבעיה - "הממ מה מייקל אוהב?" חשבתי ופשוט לא יכולתי לענות.
ניסיתי לחזור על כל מה שקרה עד עכשיו: איך שהוא הציג את עצמו, איך שהוא דיבר איתי, המילים שהוא אמר והמעשים שהוא עשה.
וכלום, לא הצלחתי להיזכר אפילו לא בדבר אחד שהוא אוהב. הוא תמיד היה כל-כך חשאי ולא סיפר על עצמו יותר מדי, מסתורי כזה. הייתי חייבת לעשות משהו, ניסיתי לברר מה הוא אוהב בשביל לדעת לבחור לו מתנה.
ניסיתי לדבר עם שלי, עם טום, עם דינה, עם ויקטור ועם כל שאר החיילים. אף אחד מהם לא ידע מה מייקל אוהב, אפילו לא החברים הכי טובים שלו. הוא פשוט כל-כך מסתורי.
הייתי חייבת לגשת לעניין, אם הם לא יודעים מה הוא אוהב, אני אגלה בעצמי. פתאום אני מבינה דבר אחד - אני לא מכירה את מייקל, לפחות לא לעומק. הבן אדם הזה הציל את החיים שלי, אני לא הייתי פה עכשיו בלעדיו. אני חייבת לעשות את המינימום האפשרי ולפחות לשבת, לדבר ולהכיר אותו קצת.
חיפשתי את מייקל וראיתי אותו הולך על הרציף של הרכבת, הוא היה נראה מהורהר והלך הלוך ושוב בלי מנוחה. "היי מייקל, אפשר לדבר איתך רגע?" קראתי אליו, הוא עצר והסתובב אלי. "כן, מה את צריכה?" הוא שאל. "אני פשוט עדיין לא יודעת איך להודות לך שהצלת אותי" אמרתי. "כבר אמרת לי תודה, זה בסדר מבחינתי. זה היה וזה נגמר." הוא אמר באופן סתמי. "אבל זה עדיין לא מספיק מבחינתי, יש משהו שאוכל לעשות בשבילך?" שאלתי. "אני לא צריך טובות" הוא אמר בקרירות. "רגע, תן לי לפחות להכיר אותך טיפה, אנחנו כאן כבר די הרבה זמן ואני לא יודעת עליך כלום" אמרתי. "טוב, שיהיה." הוא ענה לי ונאנח. נכנסנו לאחד הקרונות והתיישבנו על המושבים. "טוב, אז מה את רוצה לדעת?" מייקל שאל.
*נקודת מבט - טום*
פקחתי את העיניים שלי והתעוררתי לעוד יום שאני קם מול הפנים המדהימות של שלי. ראיתי את העיניים החומות הגדולות שלה נפתחות לאט-לאט, באיטיות. "בוקר טוב" שלי אמרה בפיהוק ומתחה את הידיים שלה. "בוקר טוב גם לך" עניתי לה בחיוך גדול.
ESTÀS LLEGINT
Not safe anymore
Accióזה לא היה סיוט האפוקליפסה כאן ואין תרופה אלי ושלי חברות טובות,נשארו לבדן, בלי הורים ובלי משפחה ומנסות לשרוד את האפוקליפסה ולשרוד כנגד כל הסיכויים.
