אהבה בהכחשה

פרק 32

חלק 2

קימברלי
זה מזכיר לי את הימים ההם שההורים שלי היו רבים והייתי בוכה ומתחננת שיפסיקו.

אבל הקטע, שהדבר היחיד ששונה זה שכואב לי בהרבה יותר.

״ג'יימס,״ אני דופקת על הדלת, מתחננת אליו. ״תתן לי להיכנס,״ הוא נעל את הדלת.

אני שומעת עוד דלת נטרקת ושנייה אחרי זה הדלת נפתחת, חלק גופו התחתון עטוף במגבת והלב שלי נופל.
כל-כך וואו.
מושלם.

״למה..?״ אני לא מצליחה לדבר כשמשהו חונק אותי בגרון, הדמעות.

״מה את רוצה?״ קולו קר וזה די נוגע בי.

״אני רוצה שתדבר איתי ולא בצורה המגעילה הזאת.״ אני מצליחה לדבר בלי לבכות. וואו, שיא.

״אחלה.״ הוא טורק לי את הדלת בפנים.

״רציני?!״ אני קוראת בכעס. ״אתה באמת מתנהג אליי ככה?״ אני שוב מרימה את קולי. אין מענה. ״תלך להזדיין , ג'יימס!״ אני קוראת בכעס.

״כן, רעיון טוב. גם ככה את משעממת!״ הוא קורא מבעד לדלת.

אני מתחילה להתייפח. אני משעממת?
״כ-כן!״ קולי רועד כשאני בוכה את חיי, ״גם אני אעשה את זה!!״ אני מרביצה לדלת ומכאיבה ליד שלי.

אני רצה למקלחת של חדרי, נועלת אחריי וממהרת להוריד מעליי את הבגדים.
מעולם לא הייתי זקוקה למקלחת כמו עכשיו, ולא מסירחון, אלא מכאב.

כואב לי כל-כך שהמילים כבר נחנקות לי.
אני פגועה ומתכוונת לברוח.

המים החמים שורפים על גופי, אבל אני מתעלמת, כי הלב שלי שורף בהרבה יותר. אני רוצה לצרוח מכאב , כדי להכאיב לגרון שלי מאשר ללב שלי.

לעזאזל.

איזה עולם מחורבן.

כשאני מסיימת לבכות, עקב זה שנגמרו לי כל הפאקינג הדמעות. אני עוטפת את ראשי במגבת ואז את גופי.

הצעדים שלי איטיים לעבר חדר הארונות ואני מוציאה משם את הסט השחור, לובשת אותו. אני לובשת טייץ קצר וחולצה שחורה עם איזה ציור.

אני עייפה, כואב לי הראש ואני חייבת אוויר .

אני נועלת את הוואנס שלי. מסרקת את שיערי, ומייבשת אותו. כשאני יוצאת מהחדר אני רואה את כל הבית ממש הפוך.

אני חוזרת לחדר ומוציאה כסף, מתכוונת לטייל.

כשאני יוצאת מהחדר שוב, אני רואה את ג'יימס שובר עוד כמה דברים, הורס עוד. אני יורדת במדרגות ולא מביטה לעברו.
״לאן את הולכת?״ הוא הולך אחריי.

אני אפילו לא מסתכלת עליו מרוב בושה.
אני הרי משעממת. לא ככה?

אני טורקת אחריי את הדלת ושומעת את הנהמה העצבנית שלו ועוד כמה דברים נשברים, אני ממהרת לצאת מהשער באנחה מתוסכלת.

בורחת כמו בימים ההם.

***

אני אוחזת בכוס סטארבקס, משלמת לנהג לפני שיורדת מהמונית.
קר לי.

הבאתי כוס מילשיק שג׳יימס אוהב מסטארבקס.

נכנסתי אל הבית והדלקתי את האור, היה פה ממש חשוך.
כל הבית היה הפוך.

״אלוהים,״ לחשתי המומה. הנחתי את הכוס מילשיק שהבאתי לג׳יימס, ממהרת להביט שוב בכל הבלגן.

״חזרת?״ קול צרוד מפתיע אותי מכיוון הסלון, הוא שוכב על הספה בחושך וליבי דוהר בכאב. ״חשבתי שלא תחזרי.״ הוא ממלמל באדישות, אבל לעומת האדישות שהוא משדר לי, עיניו נראות עצובות מדי .

״הבאתי לך מה שאתה אוהב,״ אני מצביעה על הכוס סטארבקס. יש שקט ואני מתקדמת למטבח, מוציאה משם חומרי ניקוי.

ג'יימס כבר עלה לחדר ולא טרח לקחת את מה שהבאתי לו.
יופי.
עליתי למעלה והנחתי את הכוס סטארבקס מחוץ לחדרו.

התחלתי לנקות את הבית ואני לא זוכרת עד איזה שעה עשיתי את זה, אבל כאב לי כל הגוף.

לא רציתי לחיות חיים כאלה.. כמו אמא שלי.

חיים שבהם אבא שלי הופך את כל הבית ואמא שלי מנקה.
חיים שבהם אבא שלי משאיר לאמא שלי את הבלגן, כמו תמיד.
חיים עלובים.

כשהגעתי לנקות בקומה למעלה, ג'יימס יצא מהחדר. ״מה את עושה?״ קולו נחלש ופניו נראות ישנוניות.

״אני מסדרת.״ עניתי בקול חלש.
רציתי לעזור לו, אבל אני בעצמי הייתי צריכה עזרה.

״למה?״ הוא שאל.

״כי צריך לסדר מתישהו, לא?״ ממלמלתי, שוטפת את הריצפה.

״את צריכה עזרה?״ קולו נעשה חלש כשהוא הרים מהריצפה את הכוס ושתה את המילשיק שכבר בטח מגעיל.

״לא..״ ממלמלתי וזרקתי לעברו מבט לפני שהמשכתי לנקות. לא רציתי לעלות את הנושא של ׳אני מתכוונת לחזור לישראל׳, כי התכוונתי לחזור.. אבל לא רציתי להעמיס עליו.

זה פגע בי .
הוא אמר לי שאני משעממת, הבן האדם שעשה אותי מאושרת עשה אותי גם עצובה.

כואב כמה שזה נכון.

מי שעושה אותך מאושר, יעשה אותך גם עצוב.

״תפסיקי לנקות, אני אנקה עוד מעט.״ הוא אמר, אבל התעלמתי ממנו.

״תחזור לישון.״ ממלמלתי כשסיימתי את כל הקומה, דואגת להתעלם מהמבט הבוחן שלו לאורך כל הזמן. עיניו בחנו את גופי באיטיות והוא נאנח.

״אני לא מצליח,״ קולו היה חלש.

״יופי לך.״ אמרתי בעברית. ג'יימס נאנח בכעס ומלמל קללה לפני שטרק את הדלת.

מה הוא ציפה שאעשה אחרי שהוא קרא לי משעממת וחטטנית מזדיינת? הא? אולי ... הוא חשב שישר ארוץ אל ידו ברגע שהוא יהיה נחמד איתי?

איזה בולשיט.

•••••