אהבה בהכחשה

פרק 18

קימברלי
שוב כל העולם כועס עליי כי אני עושה את הנכון עבורי.
המשפחה שלי , בעיקר אימא שלי, לא מוכנים לדבר איתי, בגלל שאני לא הולכת לקנות להם דברים ברחבי העיר.

אם הם רק היו יודעים כמה קשה לי בניו יורק , כמה קשה לי להגשים חלום מפוספס. חלום שכבר ישאר חלום, קרוב לוודאי לנצח.

כאילו, אם אין לי זמן לעצמי, איך יהיה לי לאחרים?
למען האמת, מאז שהגעתי לניו-יורק חיי השתנו.

שמחת חיי נעלמה כלא הייתה, החלומות והתקוות שלי נעלמו עם שמחת החיים שלי .

הסתובבתי בבית והרגשתי עולב שלא הרגשתי מעולם.
פעם הייתי נאיבית עם חלומות והיום.. אני כמו כולם.

חסרת תקווה, חסרת חלומות.
אנושית.

אני אוחזת בעט ומביטה בדף, מתעקשת לכתוב משהו.
קדימה ... נו מוח!!

אתה עצוב וזה נראה שאתה שמח.
אתה סובל וזה נראה שאתה נהנה.
אתה אוהב וזה נראה שאתה שונא.
אתה בוכה וזה נראה שאתה צוחק.
הכול בהכחשה על גבול השקר.
כולנו שקרנים של רגשות .

דמעה קטנה מתכחשת במורד פניי ואני ממהרת למחוק אותה. אני מרגישה הזדהות ארורה עם קטע כתיבה קצר מלא משמעות.

התפטרתי. מהחברה של ג'יימס , רבנו ריב רציני שהראה לי כמה ג'יימס אידיוט. הוא השפיל אותי מול כמה עובדים שלו ועם כמה שהיה אכפת לי ממנו בגלל החמלה הדפוקה שלי, החלטתי לזרוק את העבודה לאלפי עזאזל.

הפלאפון שלי מצלצל ואני מביטה בצג ׳גיימס׳

מדברים על החמור והחמור מופיע.
אחלה.

״הלו?״ קולי יוצא כמעט כמו לחישה.
״את מתכוונת לשגע אותי, נכון?״
״למה אתה מתכוון.. את-״ אני באה להמשיך אבל הוא קוטע אותי.
״תפתחי את הדלת. אני בחוץ.״

אין מצב . אני בלי חזייה.

״מצטערת, לא ,״
״אני סופר עד שלוש אחרת אני שובר אותה,״ הוא מנתק .

אני נבהלת ממהרת לדלת ופותחת אותה, מתחבאת מאחורי הדלת.
אני לבושה בחולצה גדולה שקניתי במבצע של חמש דולר, הבד נוח ולא אכפת לי .