אהבה בהכחשה

פרק 4

חלק 2
קימברלי גוטמן
אני מתעטשת .
אחלה . התקררתי .

הבחורה ההיא הספיקה ללכת כבר לפני ארבעים דקות, היא תפסה מונית ולא הביטה לאחור. היא משאירה אותי לבד בקור כלבים של מנהטן האיומה .

אז ככה מרגיש הכישלון ?

אני מרגישה די מושפלת, כאילו איני רוצה להסתכל על עצמי. אני מתבאסת על עצמי כשהגעתי לכאן . גאד.

אני יוצאת משער ביתו של ג'יימס ובאותה שנייה רכב נעצר לידי בחריקה רועשת ומעצבנת. חבורה של בחורים קוראים לי בשמות מטרידים וזה גורם לבחילה לעבור במעלה גרוני.

אני מתעלמת מהם ומקרינה ביטחון, כי בישראל אם אתה מקרין במצב כזה ביטחון , אז הם בורחים .

שם הייתה הטעות שלי.

לא הבנתי מספיק טוב, ניו-יורק כל-כך רחוקה מלהיות ישראל.

שנייה לאחר מכן הבחור הבלונדיני יוצא מהרכב ומתחיל לגעת בי כשהחברים שלו צוחקים. זה משפיל יותר ממקודם והדמעות לא מאחרות להגיע .

התחננתי שיפסיקו עד שהבלונדיני קלט את שרשרת מגן הדוד שלי .

הכול קרה כל-כך מהר, כל הבחורים היכו אותי בזמן שאני בכיתי את חיי.

מעולם לא חשבתי שאחוש כל-כך שנאה לעצמי.

כל זה קורה לי בגלל שאני יהודייה? בגלל השרשרת?

הרכב של הבחורים נעלם כמו שהם נעלמים בשנייה אחת . אני בוכה במשך זמן מה עד שאני מחליטה לאגור כוחות ולקום. אבל שוב - יש לי מזל גדול ואני מביטה לעבר השער של ביתו של ג'יימס. הוא עומד שם במבט קר , חסר רגשות.

הוא ראה אותם מכים אותי ולא עשה כלום?

אם הוא היה הגיבור שלי , הוא היה מציל אותי .. אבל הוא לא . הוא לא הציל אותי .

ואולי אין לי גיבור ?

לעזאזל . אני מרגישה מיואשת . ״וויתרת?״ שואל שאל בנימה רגועה. זה הכעיס אותי אפילו יותר .

״זה מה שיש לך להגיד?״ שאלתי בוכה , מנגבת את הדמעות תוך כדי הבכי המעצבן שלי . ״ראית אותם מרביצים לי! חתיכת רשע , איזה מין גבר אתה?!״ התעצבנתי כל-כך שהבכי שלי הפך ללא מעצור

אני כל-כך שונאת אותו .

הוא רצה שאוותר. ״אתה בן-אדם רע , ג'יימס ,״ אני אומרת, מאוכזבת.

״ממש דרמטית,״ הוא מגלגל את עיניו.

״כל חיי רציתי להיות בניו-יורק , להגשים את החלום שלי , אבל,״ יבבתי , ״היית חייב להיות בן-זונה שהורס לי את הכול.. נכון?!״
כיסיתי את פניי ביאוש , בוכה לעצמי . ״לעזאזל.״ מילמלתי, מורידה את השרשרת וזורקת עליו. ״קח אותה,״ ממלמלתי בכעס.

״סיימת?״ הוא שאל, גורם לי להסס ולדעת אם באמת יש לו לב . איך הוא מסוגל להיות אליי כל-כך חסר רגשות במצב כזה ?

״אני לא הולכת , אתה והכסף המזדיין שלך תלכו לאלפי עזאזל.״ אמרתי עצבנית . כן... אני צריכה לשמור שבת כל החיים. אני חייבת לשלוט על הפה שלי , במיוחד ברגעי כעס . זה לא מתאים לי .

אני מרימה מעט את החולצה ומשפשפת בכאב את האזור הכאוב , המותן שלי. ״איך את חוזרת?״ הוא שואל , מביט לעבר המותן .

״ברגל,״ אני ממלמלת .

מה אכפת לו איך אני חוזרת? הוא מתכוון לקחת אותי? הוא יכול?

אני אשמח.... כי ממש כואב לי כל הגוף .

ג'יימס מהנהן בהבנה ואז מעקל את שפתיו, ״הליכה נעימה.״ הוא ממלמל , טורק את השער בפרצוף שלי.

״רגע,״ קולי יוצא מובס. ״אתה יכול לקחת אותי?״ אני לוחשת , מתביישת. יש שקט כמה שניות ואז הדלת נפתחת.

״אני אקח אותך.״ הןא אומר , מפתיע אותי.

״באמת?״ אני ממלמלת , די בהלם מכך .

״בתנאי אחד.״ הוא אומר, רציני .

בתנאי אחד?
איזה תנאי בדיוק?

״איזה תנאי?״ קולי מלא היסוס ופחד.

״תתחנני,״ הוא אומר כאילו זה בדיחה . רציני?

״לא תודה , אני מעדיפה להיאנס בדרך.״ אני אומרת בכעס . מסתובבת וממהרת ללכת . הרגליים שלי ממש כואבות ובשנייה שאני רואה את האוטו של הבחורים אני רצה אליו .

ג'יימס מביט בי בחיוך ניצחון.

הוא נהנה לראות אותי סובלת? הוא ניזון מהכאב שלי?

״בבקשה,״ אני לוחשת , משפילה את ראשי מבושה .

ג'יימס עושה צעד אחד והנוכחות שלו חוסמת את האוויר שלי, האף שלי מתמלא בריחו המדהים . ריח שאיני יכולה לשכוח לעולם. ״בבקשה מה?״ אני יכולה להרגיש את חיוכו במילים ואני מתכווצת ומסמיקה במהירות .

״תקח אותי לבית,״ קולי יוצא מתחנן . יש שתיקה שוב ואז אצבעותיו אוחזות בסנטר שלי , מרימות את ראשי אליו .

״חשבתי שאת מעדיפה להיאנס , לא ככה?״ הוא מרים גבה. עיניו כמעט חודרות אל הנשמה שלי ואני מייבבת בבכי בשקט פנימי , לא מההשפלה .. אלא מהעיניים האלה שגורמות לי להרגיש כל-כך טוב ורע בו-זמנית.

״אני מפחדת,״ אני מתוודה. אצבעותיו מלטפות את סנטרי.

איך הוא יכול לגרום לי להרגיש טוב ורע בין זמנית?
למה אני כל-כך נמשכת למגע הזה למרות כל מה שקורה איתו?