פרק 26: הסיפור של נינה
הבוקר הראשון בו נינה נכנסה לחדרי (או יותר נכון צלעה את דרכה פנימה) אחרי האשפוז שלי, היה הבוקר בו זכיתי לשמוע אתה הסיפור שהשתוקקתי לשמוע כבר שנה.
הסיפור של נינה.
והוא היה לא פחות פרוע וסוריאליסטי ממה שדמיינתי שיהיה.
כל אותו הזמן הייתי צריכה לצנן את התלהבותי, ולהזכיר לעצמי שנינה היא לא סיפור. נינה היא אחותי.
שמעתי אותו, את הסיפור, וכמעט שום דבר אחר לא שינה באותו הרגע. עכשיו כבר ידעתי את האמת. את כולה.
נינה פתחה במילים האלו, במדויק: "עכשיו הגיע הזמן לספר לך מה קרה לי כשנעדרתי. אין לי יותר סיבות טובות מספיק כדי להסתיר את זה ממך."
אני רק שתקתי. משום מה הייתי משוכנעת שאם אפצה את פי, אחלל את הרגע העדין הזה, ונינה תתחרט ותברח בחזרה לעליית הגג שלה כמו שהיא תמיד עושה כאשר היא לא יודעת איך להתמודד עם העולם ועם האנשים שבו.
אז הסיפור של נינה מתחיל עוד לפני שהיא ברחה מהבית. הוא מתחיל מאז שהיא רק יכלה לזכור את עצמה.
ההורים שלנו תמיד רבו. זאת הייתה השגרה. צעקות, פיצוצים וקללות – כולם מתעופפים באוויר, וללא יוצאי דופן. היא ניסתה להסתיר ממני את כל זה כמה שהיא רק הייתה יכולה. זה שבר את ליבה כשהיא גדלה והבינה שלא הצליחה להסתיר ממני את הכול. רציתי להחזיק בידה וללחוץ עליה. להגיד לה תודה על כך שהצליחה להסתיר את הרוב. אבל לא פתחתי את פי ולא הנעתי שום שריר.
היא החליטה שהיא לא מתכוונת להישאר יותר בבית. היא רצתה חופש. היא התכוונה לברוח, ותכננה הכול, וחסכה קצת כסף. רציתי לשאול למה היא פשוט לא חיכתה לקולג', כמוני, כדי לעוף מהבית. למה היא הייתה חייבת לברוח, ולתת להוריי ולי לדמיין דברים נוראיים קורים לה? למה היא לא יכלה להשאיר לנו איזה פתק על המקרר שמסביר את הכול?
שוב שתקתי. לא שאלתי שום שאלה. אחר כך יהיה זמן לכל השאלות שבעולם. שנה שלמה אני עומדת להעביר כאן עם נינה.
נינה המשיכה לספר את ההמשך בשטף של מילים.
כחודשיים אחרי תחילת השנה האחרונה של נינה בתיכון, היא ארזה תיק. היא נפרדה ללא מילים ממשפחתה. ו...פוף. היא עזבה.
לא יכולתי שלא לכעוס, אבל שמרתי את זה לעצמי. רק שתמשיך לדבר.
היא תכננה לעבוד איפה שהוא – לא משנה איפה, רק שהשכר יהיה סביר ושהאנשים יהיו טובים – כדי להרוויח מספיק כסף בשביל לשרוד שם בחוץ. ואז, אחרי שהיא תסמן וי על הישרדות, היא תחזור לעיירה שעזבה כדי להוציא אותי מהבית בו גדלנו.
היא נסעה ונסעה. שעות על גבי שעות. אוטובוסים ורכבות תחתיות. ואז היא הגיעה לעיר תעשייתית, שם היא ציפתה שתוכל למצוא עבודה בקלות. בשלב ההוא טיילר בראון כבר נכנס לתמונה. הוא הציג את עצמו בתור צייד כישרונות. בהתחלה הוא פנה לנינה בהצעה שהיא תדגמן, אבל נינה מעולם לא התעניינה בעולם הדוגמנות. היא התעניינה במשחק. את זה ידעתי – וזה הקל עליי, למרות שזה היה רק טיפה אחת של ידע לגבי נינה בתוך כל ים המסתורין שהיא – בגלל העובדה שהמעריצה מספר אחת שלה, לאורך כל קריירת הצגות בית הספר המפוארת שלה, הייתה אני. אחרי כן, כצפוי, טיילר גם הציעה לה קריירת משחק. וזה היה כל מה שהיא חלמה עליו. הוא טפטף לתוך מחשבותיה כסף, תהילה, הופעות בברודווי וצילומים לסרטי קולנוע. וככל שהכסף שחסכה החל להתמעט, כך גם טיילר נעשה משכנע יותר ויותר. לבסוף היא הסכימה לפגוש אותו במשרד שלו.
זה לא היה משרד. זה היה הבניין בו החזיקו אותי עם כל שאר הנשים האחרות. אבל זה היה מאוחר מדי בשלב ההוא. טיילר קשר את נינה באחד החדרים בקומה השנייה, ובמשך שבוע שלם הזריק לוורידיה הרואין. כשהוא שחרר אותה, היא כבר הייתה מכורה. שום דרך חזרה. אז היא עשתה מה שהוא אמר לה, וככה היא הרוויחה את הסמים שלה. וזה היה מעגל אכזרי ביותר, כמעט בלתי ניתן לשבירה. היא מכרה את הגוף שלה, אחר כך קיבלה את הסם שרצתה – "לא," היא תיקנה עצמה, "את הסם שהייתי צריכה," – והוא הצליח לטשטש את הכאב. אז ככה היא הצליחה למכור עצמה שוב, ואז לצרוך עוד סמים שטשטשו את הכאב, ולתת לעוד גברים רבים לעשות בה כרצונם, ולהזריק עוד מנה לווריד, ולטשטש את הכאב, ולהיאנס שוב, ולקבל עוד מזרק, ולטשטש את הכאב, ועוד גבר, ועוד מנה, ועוד טשטוש...
זעם אלים וחם בעבע בחזי. רציתי לאטום את האוזניים שלי. רציתי לצרוח ולקבור את פניי במזרון מיטתי. רציתי לתפוס את טיילר בראון מהשיער הדוחה שלו ולהעביר להב חד וצונן על גרונו. רציתי...
"פגשתי את פרנצ'סקה כמה זמן אחרי כן, כשהייתי מספיק פיכחת כדי לדבר עם הבנות האחרות שהיו שם," היא אמרה בקול המובס שלה, בו היא השתמשה כל אותו הזמן. "הכינוי שלה היה פרנקי, אבל היא אמרה לי שהיא רוצה שאקרא לה פרנצ'סקה. אני זוכרת מה היא ענתה לי כששאלתי אותה למה; 'כי זה השם שלי, והגברים שבאים לפה קוראים לי פרנקי'. אז קראתי לה פרנצ'סקה."
הקול שלה נשבר והדמעות הגיעו. ציפיתי שזה יקרה מוקדם יותר. היא החזיקה מעמד מעל למצופה. הנחתי יד על גבה וליטפתי אותה מעגלים, מעגלים.
"היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. היא עזרה לי, בצעדי תינוק, להיגמל מהסמים מספיק כדי שאוכל לברוח," היא אמרה והדמעות טפטפו על מכנסיה. כתמים קטנים וכהים. "היא תכננה לברוח גם ככה, אבל היא נשארה כדי לעזור לי. אני לא יודעת למה. אולי כי קראתי לה פרנצ'סקה כשכולם קראו לה פרנקי. ואולי לא. אני כבר לעולם לא אדע."
נינה הפיחה בעזרתן של המילים חיים בדמותה המתה של פרנצ'סקה. לא ידעתי עליה הרבה לפני כן. ידעתי עליה דברים שרירותיים בלבד. איך היא הייתה נראית, איפה היא למדה, איפה היא הייתה גרה, את שמה של אמה. לא הרבה. לא כמו שהייתי צריכה לדעת על מישהו שפעם היה בן אדם, ושחקרתי את הסיבה לכך שהוא כבר לא.
עכשיו אני יודעת.
פרנצ'סקה סנקלייר:
חכמה. טובת לב. מצחיקה. שאפתנית. לוחמנית. רצינית. אחראית. מלאת תושייה.
הייתי רוצה הזדמנות להכיר אותה. אני חושבת שהיינו מסתדרות טוב. אולי אפילו מעולה. אבל עכשיו כבר אי אפשר. כבר מאוחר מדי. היא מתה כבר כמעט שנה.
שנה אחת.
לייני אמרה רק שנה אחת. אבל הכול יכול לקרות ולהשתנות ב"רק שנה אחת". ניסיתי לא לחשוב על כך בזמן שנינה חזרה לדבר.
למדתי דרך נינה על הילדות ההרוסה של פרנצ'סקה. אימא שלה – מלינה, שאותה דווקא זכיתי להכיר, אם כי רק לזמן קצר (וטוב שכך) – התאהבה בגבר לבן, עשיר ונשוי. ובקיצור – מתכון לאסון. הוא הבטיח למלינה שהוא יעזוב את אשתו העקרה בשבילה. ואז מלינה נכנסה להיריון, והיא כנראה חשבה לעצמה "סוף סוף זה יקרה. סוף סוף הוא יעזוב את אשתו בשבילי." אבל זה לא קרה. וגם לא היה עתיד לקרות מלכתחילה. אז מלינה מצאה עצמה בהיריון, בלי שום כסף, ועם לב אחד שבור. משום מה מלינה החליטה לשנות את שם משפחתה לשם המשפחה של הגבר שאהבה, למרות שלא אהב אותה בחזרה. סנקלייר. פרנצ'סקה נולדה לאימא היספנית, וקיבלה שם משפחה לבן ועור חיוור, ואני מניחה שזה לא עזר לה כל כך הרבה עם משבר הזהות שכל נער ונערה מתבגרים עוברים. אחר כך הסתבר שגם אימא של פרנצ'סקה טשטשה את הכאב – את זה כבר ידעתי – ולכן פרנצ'סקה עזבה את ביתה בגיל חמש עשרה, ונשבעה שלעולם לא תחזור. היא עזבה ושוטטה ברחובות. מישהו זר מצא אותה. אחד הבריונים של טיילר. הוא הבטיח לה אוכל ומכסה. היא הייתה ילדה קטנה ומפוחדת. היא אמרה כן. או להגיד כן או לגווע ברעב. אלו לא ממש אפשרויות בחירה מגוונות, לא כך?
מה שפרנצ'סקה קיבלה באמת היה אוכל וגג על ראשה. אבל גם אונס אכזרי. ואז שעבוד. כן, זאת המילה הנכונה. שעבוד. ל-ה-ש-ת-ע-ב-ד. מתגלגל על הלשון. אנחנו חושבים שבחברה המודרנית והנאורה שלנו כבר לא קיים המושג "עבד". חה-חה. משעשע ביותר.
אחר כך נינה סיפרה לי על הדחיקות שדחקה בה פרנצ'סקה כדי שתברח ביחד איתה.
"משהו עצר אותי בכל פעם שפרנצ'סקה העלתה את נושא הבריחה. טיילר איים עליי שאם אי פעם אנסה לברוח, או אנסה לעשות משהו מטופש נגדו, הוא יהרוג אותך ואת ההורים שלנו," היא אמרה. "האמנתי לו. פרנצ'סקה לא האמינה לאיומים שלו, אבל אני כן האמנתי. בגלל זה, כשחזרתי הביתה אחרי שברחתי, לא הצלחתי להסתכל לך בעיניים. הפקרתי את הביטחון שלך רק כדי שאוכל לברוח. אני מצטערת. כל כך מצטערת."
"אין לך על מה להצטער," פתחתי את פי לראשונה. היה מוזר לדבר שוב, אחרי שריסנתי את עצמי מלשאול שאלות כבר כמה פעמים. "היית חייבת לברוח. אז מה אם הוא איים על ההורים ועליי? עובדה שהוא לא ניסה לעשות לנו כלום."
"אולי לא להורים, אבל את נחטפת, למען השם – "
"זה היה בגללי. זאת הייתה אשמתי הבלעדית, כי נתתי אמון באנשים הלא נכונים," אמרתי, וידעתי שנינה מבינה שאני מתכוונת לסמית'. "זאת הייתה הטעות שלי ששילמתי עליה. לא שלך. לא של אף אחד אחר."
"ובכל זאת – "
"אין בכל זאת. יש רק עובדות. העובדה היא שאני חיה עכשיו." אמרתי. "תמשיכי לדבר."
היא המשיכה כי לא הייתה לה ברירה אחרת.
"בסופו של דבר טיילר התחיל לבטוח בי כמו שהוא בטח בפרנצ'סקה, שזה לא היה הרבה, אבל זה כן היה משהו," נינה אמרה אחרי שתיקה קצרה. היא נראתה כמי שמנסה להעלות בזיכרונה תמונות שקברה עמוק בתוכה, תחת שכבות רבות ועבות. "הוא נתן לנו לצאת כדי להשיג 'לקוחות' ברחוב. בהתחלה הוא היה זה שמארגן את כל הגברים שיבואו אליי, לחדרי. את הבנות היותר ותיקות וממושמעות הוא הסכים לשחרר לרחוב כדי להסיר מעליו קצת מהעבודה. אז שיחקנו במשחק שלו כמה זמן, פרנצ'סקה ואני. אספנו לקוחות ברחוב. חזרנו תמיד אחר כך לבניין, עם הכסף. היינו 'ילדות טובות', כפי שהוא כינה אותנו."
רעד עבר בגופי. ילדות טובות, המילים הדהדו בראשי. יכולתי ממש לשמוע את קולו החלקלק ומהחליא של טיילר אומר אותן. אומר אותן לנינה. לפרנצ'סקה המתה. לי.
"יום אחד, כשידענו שהבריונים של טיילר לא משגיחים עלינו, ברחנו. רצנו מהר יותר מאי פעם. רצנו כאילו הגיהינום המזורגג נפער באדמה שמתחתינו, ואם רק נפסיק לרוץ ניפול היישר לתוכו.
"הגענו לכביש מרכזי. פרנצ'סקה עמדה לעזוב אותי. ידעתי שזה מה שהיא מתכוונת לעשות – היא אמרה שהיא רוצה לבקר קודם את אימא שלה, ואז לשקול משם את צעדיה הבאים – אבל בכל זאת ניסיתי לשכנע אותה לבוא איתי הביתה, איפה שיש אוכל ומחסה. רחוק ככל האפשר מהעיר הגדולה. היא הייתה אמורה לבוא איתי, אבל שיחת טלפון אחת מטלפון ציבורי שינתה את הכול. אני חושבת שהיא דיברה עם אימא שלה, כי אחר כך היא מלמלה לעצמה 'הוא לא מת', ואז היא סיפרה לי את כל הסיפור שנוגע לאביה. אימא שלה סיפרה לה שאביה לא באמת מת כמו שהיא אמרה לה תמיד. היא סיפרה לה את כל הסיפור האמתי עליו. שהוא היה נשוי ושהוא עזב אותן.
"כן – זה חייב להיות מה שגרם לה לשנות את דעתה."
נינה השתתקה לכמה רגעים.
"את יודעת מה היא עשתה אחר כך? היא רק חייכה ועטפה את הפנים שלי בידיים שלה ואמרה, 'אנחנו עוד ניפגש שוב'. ואז היא עצרה מונית צהובה ועלתה עליה. זאת... זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה."
אני בכיינית מכוערת. ריר בכל מקום, פרצוף מעוות לחלוטין, והתייפחויות שמעוררות סלידה יותר מאשר אמפתיה. אבל נינה לא כזאת. היא בכיינית אלגנטית. היא לא מתייפחת בקולי קולות, היא לא מוציאה נוזלים מיותרים. רק דמעות אמיצות שזולגות בעדינות על לחיי החרסינה שלה.
"בגלל זה כל כך נבהלת כשראית בחדשות ש... שהיא מתה?" ניסיתי לשאול בעדינות המרבית שאלה שלא הייתה בה אפילו לא טיפת עדינות.
"כן. זה כאב. היא הייתה החברה הכי טובה שהייתה לי.
"ידעתי שזה טיילר שרצח אותה. איזה עוד אדם אחר ירצה לרצוח את פרנצ'סקה?" היא אמרה ומשכה את כתפיה משיכה אומללה. "אני חושבת שהיא התכוונה להגיע אליי. היא הייתה בכביש המהיר מחוץ לעיירה. אמרתי לה לבוא אליי ברגע שהיא רק תוכל. אולי היא ניסתה להגיע אליי, ואולי זה באשמתי שהיא עכשיו מתה."
"לא. שום דבר לא באשמתך," סירבתי להאמין בכך בתוקף. "האנשים שרצחו אותה הם האשמים. הם אלו שגזלו חיים. לא את."
עכשיו, יותר מתמיד, רציתי צדק לנערה המתה. רציתי צדק לנערה המתה שמעולם לא הספיקה להגיע לביתי. שמעולם לא זכתה למחסה הגון במשך כל ימי חייה.
"אז למה אני מרגישה אשמה?"
"לפעמים אנחנו מרגישים המון דברים גם בלי סיבה."
"זה לא מסביר הרבה, הא?" היא פלטה גיחוך מריר.
"לא, זה לא."
"טוב. אז זה כל הסיפור, אני מניחה."
"למה... למה הוא רצח רק את פרנצ'סקה?" לא הצלחתי לעצור עצמי מלשאול זאת.
"אה... טוב, זה פשוט, כשחושבים על זה בצורה הגיונית. פרנצ'סקה הייתה 'אף אחד' בעיניי הציבור. אותי הכירו דרך החדשות. אם היו רוצחים גם אותי – וטיילר ידע את זה טוב מאוד – הסיפור היה מתפוצץ לו בפנים. היה יכול להיות הרבה יותר לחץ על המשטרה למצוא את הרוצח, כי מן הסתם היו חושבים שנחטפתי, נאנסתי ונרצחתי – לא שזה רחוק כל כך מהמציאות, שני הדברים הראשונים שמניתי – וזה חתיכת סיפור תקשורתי גדול. פדופיל – כי הייתי אז עדיין קטינה – אנס ורוצח. הכול בחבילה אחת.
"אז טיילר החליט להרוג את פרנצ'סקה כדי לשלוח מסר לשאר הבנות שחשבו על לברוח כמוה וכמוני, אבל לתת לי להמשיך לחיות. הוא סמך על זה שאשתוק ושלא אדבר עם המשטרה, וגם אם הייתי מדברת עם המשטרה הוא היה יודע על זה בגלל סמית', וכנראה שלא היו עושים עם זה שום דבר."
הנהנתי. חשבתי על אותו הדבר גם לפני כן, אבל כעת אני יודעת בוודאות שזה מה שקרה.
"יש לך עוד שאלות?"
המון. אבל לא לעכשיו. נינה נראתה כאילו היא עומדת להתפרק בכל רגע. במיוחד אם תמשיך להיזכר בזיכרונותיה המודחקים ולתאר אותם בקול.
"לא. אולי אחר כך," אמרתי והתבוננתי בה בריכוז.
"כל הפנים שלך סגולות," נינה העבירה אצבעות עדינות על עור פניי הפגוע. צחקתי.
"אני יודעת. וזה לא שאת שונה ממני כל כך. כל הפנים שלך כחולות."
נינה נתנה לידה לצנוח לצד גופה ברפיון. "אנחנו נחלים."
"נכון," אישרתי. "עברנו דברים גרועים יותר. עכשיו מה שנשאר לנו לעשות הוא רק להעיד בבית המשפט, ואז כל הסיפור הזה יהיה מאחורינו."
"להעיד? אני לא מתכוונת להעיד," היא נראתה מבוהלת לפתע. "וגם את לא. אני לא ארשה לך."
"נינה," נעצתי בה מבט חמור. "אני הולכת להעיד, לא משנה מה תגידי לי. את יכולה להשתפן ולהישאר נעולה בעליית הגג שלך, או שאת יכולה לעזור לי להכניס לכלא את אלו שפגעו בך."
"לא, את לא יכולה – "
"אני יכולה ועוד איך. אלו הצלעות שלי שהם שברו. אלו הסיוטים שלי שהם מבקרים בהם."
"זה מסוכן – "
"לא אכפת לי."
"את מטורפת – "
"מה שמטורף זה לשמור על שתיקה."
"את חייבת להקשיב לי – "
"נינה, אני לא חייבת לעשות שום דבר שאני לא רוצה לעשות. אני מתכוונת להעיד. אני מקווה שגם את תביני שזה הדבר הנכון לעשות."
היא נעצה בי מבט.
"אני מפחדת."
"אני יודעת. גם אני. אבל אני הבטחתי לעצמי שלא אתן לפחד לשתק אותי יותר."
"הם ינקמו בנו אם נדבר," היא אמרה בלחישה, מבועתת לחלוטין. רציתי לנער אותה. הגיע הזמן להספיק לפחד, נינה. הגיע הזמן.
"הם כבר נקמו בנו," אמרתי בפשטות. "אין לנו מה להפסיד. כך או כך, אנחנו ברשימה השחורה שלהם."
"תני לי לחשוב על זה..." נינה מלמלה והרכינה את ראשה אל מצעיי המיטה הלבנים.
"קחי את הזמן שלך. יש לנו שנה שלמה."
"ואם בכל זאת לא אעיד איתך נגדם? את תשנאי אותי?"
"לא. אני לא יכולה לשנוא אותך, נינה. אני אוהבת אותך יותר מדי. יותר מכל אדם אחר בכל בעולם כולו."
"רציתי לשאול אותך את זה כבר המון זמן," הודיתי בפנים אטומות.
"אני לא שונאת אותך," אמרה אמי. "את הילדה שלי. יש בי חלקים שאוהבים אותך."
"אז מה הייתה הבעיה?"
"בי. זה הכול בי," היא טלטלה את ראשה והסתכלה החוצה, אל הרחוב השומם, דרך חלון המטבח. מקודם יותר אמי עזרה לי לשבת על יד שולחן האוכל, והכינה לי כריך חמאת בוטנים. עברו כמה שנים טובות מאז הפעם האחרונה שאמי הכינה לי אוכל.
"אבל למה?" התעקשתי. לא התכוונתי לתת לה להשתמש בקלישאה "זאת לא את זאת אני".
"אביך כבר סיפר לך למה, נכון? מעולם לא רציתי ילדים," היא עדיין לא הייתה מוכנה להסתכל עליי כשדיברה, אלא העדיפה להעביר את עיניה הכהות על כל דבר בחדר שלא היה אני. "הרגשתי כאילו קיצצו לי כנף אחת אחרי שילדתי את אחותך. ואחרי שאת נולדת, קיצצו לי גם את השנייה."
ניסיתי לא לתת לדימוי של אמי להטריד אותי. זאת לא אשמתך שאימא שלך לא שמחה. אף אחד לא הכריח אותה להביא ילדים, קול בראשי ניסה לעודד אותי, אבל מיד אחר כך נזכרתי בדבריו של אבי. הוא אמר שהוא זה ששכנע את אמי להביא ילדים לעולם. האם נינה ואני באמת אשמות בגירושים של הוריי כמו שאבי רמז לכך?
לא. אנחנו לא אשמות. ילדים לא יכולים להיות אשמים בדבר כזה. הורים לא יכולים להפיל את כישלון נישואיהם על בני אדם שהם יצרו ביחד. בני אדם שהם טוענים בתוקף שהם אוהבים בכל ליבם וללא כל תנאי. זה לא עובד ככה.
"אבל את אוהבת את נינה, ואותי לא," אמרתי באדישות. "אז איך הטיעון הזה אמור לספק אותי?"
"אני אוהבת את שתיכן – "
"זה לא נראה ככה. או לפחות לא כמו שאני רואה את הדברים," קטעתי אותה.
"את טועה. אני אוהבת גם את אחותך וגם אותך," היא העיפה בי מבט כועס, ואז המשיכה לתת לעיניה לשוטט בחדר כרצונן.
"זה לא נכון. את יודעת שזה לא נכון. מה עם כל הדברים הנוראיים שאת אומרת לי? מה עם הדאגה האינסופית שלך לנינה, בזמן שכלפיי אין לך שום כלום של דאגה?"
"אני מצטערת שאת חושבת ככה," היא אמרה.
"רק תני לי סיבה," כמעט התחננתי. רציתי לדעת למה. רציתי תשובה.
"אין לי סיבה לתת לך, כי אני לא עושה כלום מהדברים שאת אמרת.
"תראי, אני יודעת שלא הייתי – וככל הנראה גם לא אהיה – האימא המושלמת. אף אחד לא לימד אותי איך להיות אימא טובה. תצרפי לכך את העובדה שגם מעולם לא רציתי להיות אימא, והתוצאה היא לא הטובה ביותר בעולם. אבל גידלתי את אחותך ואותך, נכון? אתן נמצאות כאן, היום, בריאות ושלמות (שלמות? ברצינות, אימא? את באמת מאמינה שאנחנו שלמות?), נכון?
"אז אני לא הולכת לתת לך שום סיבה לרגשות המוטעים שלך, כי לא קיימת סיבה כזאת, ואני גם לא מתכוונת להמשיך בדיון הזה. אני מקווה שמתי שהוא תביני שאני כן אוהבת אותך, רק בדרך שלי."
רק אימא שלי יכולה להכתיר בתור ניצחון את העובדה שנינה ואני עדיין חיות. זה היה כמעט מצחיק. אפילו עמדתי לצחוק.
עזרתי לעצמי לקום מן הכיסא ופניתי אל המדרגות המובילות לקומה השנייה, אל חדרי.
"לא סיימת את הכריך שהכנתי לך," קראה אמי מאחוריי. לא הסתובבתי.
"תאכלי אותו את," אמרתי ועליתי בגרם המדרגות. זה היה קשה, בגלל הכאב, אבל הצלחתי.
לאימא שלי לא הייתה תשובה בשבילי, והיה לי קשה להודות בכך בפניי עצמי. היה לי קשה לקבל את העובדה הזאת.
לפעמים יש שאלות שאין עליהן תשובה. לפעמים יש שאלות שיש עליהן יותר מדי תשובות.
וצריך ללמוד לחיות עם זה.
YOU ARE READING
נעדרת | Missing
Mystery / Thrillerנינה, בחורה צעירה מעיירה דרומית וקטנה בארה"ב, נעלמת באופן מסתורי כאשר היא מגיעה לשנתה האחרונה בתיכון. החיפושים אחרי נינה נמשכים שלוש שנים תמימות, בהן היא מוגדרת כנעדרת. בדיוק כאשר הוריה ואחותה הקטנה, דניאל - גיבורת הספר, מאבדים תקווה למציאתה, נינה ח...
